רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התכווצות הישראליות

בזיכרונות ילדותי מקיבוץ חפציבה משובץ ט"ו בשבט כחג מרגש במיוחד. מדי שנה היינו לובשים חולצה לבנה, עולים בחגיגיות לגלבוע ונוטעים במדרון ברושים ואורנים. באלבום המשפחתי נותרה תמונה שלי מאותן שנים: עומד בגאווה ליד התלולית הטרייה, רציני ונחוש כמו שרק ילד בן חמש יכול להיות. לידי רוכן איש, גם הוא בחולצה לבנה, ועם טורייה גדולה מסייע לי לכסות את שורשי השתיל הרך. האיש הזה הוא סבא שלי, משה'ל הורביץ, יתום, בוגר הפנימייה החקלאית בבן שמן, פלמ"חניק, קיבוצניק, מזכיר קהילה, מנהל בית ספר, שליח תנועות נוער, מייסד המכון לייעוץ ארגוני באפעל ומחבר ספרי משחקים.

כשהתפרסם במוסף "הארץ" האחרון (17.2) תצלום חגיגי של נטיעה, נמשכו אליו עיני. גם בו נראים ילדים רציניים לובשי לבן, לצד מבוגרים עם מעדרים ואתי חפירה: ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן, יו"רי קק"ל אפי שטנצלר ואלי אפללו, ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ'. הם נוטעים שתיל, ככל הנראה חרוב צעיר, באדמת פארק נחל באר שבע. אבל כמו בשעשוע המוכר, משהו לא בסדר בתמונה. התוכלו, ילדים, לזהות מה?

ובכן, הנוכחים, כמעט ללא יוצא מהכלל, חובשים כיפות לרגל האירוע. הם אינם אנשים דתיים. ט"ו בשבט אינו חג דתי. פארק נחל באר שבע אינו מקום קדוש. נטיעת עץ באדמת ארץ ישראל היא אקט אופטימי ומרגש, אבל אינה פולחן דתי. למרות זאת, הכיפות שם. ככה סתם, כאילו כלום.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הפרשנויות ישירות אליכם

בשקט בשקט, בתוך עשורים ספורים, מתחולל בישראל תהליך מדהים. ניתן להגדירו כ"התכווצות הישראליות". כמו עץ צעיר, מבטיח ככל שיהיה, אתוס ונראטיב שלא זוכים להשקיה וטיפוח, דינם להצטמק ולבסוף למות. את מקומם בחלל הציבורי יתפסו כוחות אחרים - חזקים, מאורגנים וממומנים. במקרה הישראלי, בראש ובראשונה היהודיות.

לא היהדות, שניתן לפרשה בדרכים שונות והיא יכולה להוות נדבך היסטורי ותרבותי מסוים בישראליות, אלא היהודיות - הכפפת כל תחומי החיים לדת היהודית, ועוד בגרסה המקדשת פרקטיקה הלכתית מחמירה ופולחנים פולקלוריסטיים רדודים.

זה קורה כל הזמן, בכל מקום. באופן בולט גם בצה"ל, שלטוב ולרע מהווה מאז קום המדינה מרכיב בולט בתפישת הישראליות. הנה עוד תמונה מייצגת מהחודש האחרון: אלוף אמיר אשל, מפקדו המיועד של חיל האוויר, רץ אחרי מינויו להטמנה מתוקשרת של פתק בכותל המערבי. מדובר בקצין חילוני שנבחר לפקד על הזרוע הצבאית הארוכה והטכנולוגית של ישראל, ושמוצג לציבור כמי שעשוי להוביל את משימת התקיפה האסטרטגית באיראן. מה בדיוק הוא ביקש שם מאלוהיו בדף הנייר שתחב בין האבנים, שכל טייסינו ישובו בשלום וידווחו על פגיעות טובות במטרות?

אל מול השעטה הלאומית הזאת אל הכיפה והתפילה, מצטמקת הישראליות, משתתקת ומשותקת. בניה טובעים בטרדות היום-יום ולעת ערב שוקעים בתוכניות "מציאות" טלוויזיוניות. דובריה מסתגרים או מרימים ידיים. נביאיה מתמעטים. סבא משה'ל מת. מה נותר מהניסיון השאפתני והאמיץ לייצר כאן אלכימיה של לאומיות אזרחית, תרבותית ומעשית? אולי משיח יפה בלורית שבנה קריירה על חקר המושג "להיות ישראלי", וכשזינק לפוליטיקה בשם הצלת הישראליות בחר בסיסמת הקרב האידיאולוגית "איפה הכסף".

Read this article in English: Shrinking Israeliness



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות