את מי מעניינות העובדות

"את הכתם המוסרי והמקצועי הזה, למרות התייצבות העליון והברנז'ה לצדה, לא ניתן להסיר. את אמון הציבור, יודעת דיין, היא איבדה". כך, לא פחות, מסכם ישראל הראל ("הכבוד האבוד של המסייעת", "הארץ", 18.2) את תוצאות החלטת בג"ץ בעניין העתירה של סרן ר' נגד אילנה דיין. אין כמו מלים אלה לסכם את שינוי העומק שחולל הימין המתנחלי בעיצוב התודעה.

את מי בכלל מעניינות העובדות. הראל יכול לכתוב בלי למצמץ חלקי פרטים ותיאורים מנותקים מכל הקשר, ובלבד שיסמן את הטריטוריה הצפויה: דיין וה"ברנז'ה" (ובכלל זה נשיאת מועצת העיתונות ושופטת העליון בדימוס, דליה דורנר) הם השמאלנים שונאי עמם, שונאי הצבא, שונאי היהודים, ואילו סרן ר' הגיבור והשופט נועם סולברג הם הצדיקים. מי אמר מה ומי עשה מה - לא חשוב. הדימוי הוא המסר.

החלוקה הזאת, המסרבת להכיר בדקויות או באירועים אמיתיים, ומתעלמת מלשון מפורשת של פסקי דין, עושה עוול אירוני לשופט סולברג דווקא. הראל שכח כנראה, כי בפסק דינו במחוזי קבע סולברג כי "לא היה אפוא זדון בכתבה נגד התובע או נגד צה"ל בהכנת הכתבה" וכי "דיין לא ביקשה לפגוע בתובע, לא להשחיר את דמותו, ולא להכפיש את חייליו. גם שיקולי פרסום ו'רייטינג' לא הם שהניעוה" ו"לא עמדה אנטי-צה"לית הניעה את דיין בעשיית הכתבה". בג"ץ הוסיף, כי "גם בית המשפט קמא לא קיבל את טענת סרן ר' כי הכתבה ערוכה באופן מגמתי ומסולף".

לא במקרה. הראל מתעלם מהעובדות, כשם שעשו כל המכפישים הנלהבים של דיין. כי אחרי ככלות הכל, עובדה אחת אי אפשר למחוק גם אם תפותל המציאות אלף פיתולים: ילדה בת 13, שילקוט על גבה, עברה ליד מוצב של צה"ל, זוהתה כילדה ואף על פי כן נורתה ונהרגה. האם העיניים והלב והשכל כבר קהו והיטמטמו עד כדי כך, שמעשה כזה אינו מצדיק חקירה צולבת, ותחקיר, ותיעוד, ודיון ציבורי שינוהל דווקא בידי עיתונאית מעולה, חדורת אחריות ממלכתית כמעט, כמו דיין?

אבל הימין הצליח, כדרכו, להסיט את הדיון מן העובדה המוצקה הזאת לשאלות "הגדולות" של פגיעה בדימוי הצבא היהודי (היה יכול להיות מצחיק, אלמלא היה זה עצוב כל כך: סרן ר' הדרוזי נהפך לסמל האולטימטיווי לצדק היהודי לדורותיו) ובסימון התקשורת כשמאלנית, אנטי-ציונית, ובעיקר לא אמינה. כדי לעשות זאת מכופפים פסקי דין של שופטים "יהודים" או "אנטי-יהודים". כי הכפשת התקשורת היא "אורנים קטן", ואילו "אורנים גדול" נועד לכתוש את אמינות בג"ץ ומערכת המשפט כולה.

אין ספק, שבעניין זה הימין רשם לעצמו הצלחה מסחררת. הוא הציב סולם "ערכי" המפרש כל פסיקה על פי דימוי השופט החתום עליה, מבטל את הלגיטימיות שלו בנימוקי שמאלנות אנטי-יהודית, ומבטל כל דיון ענייני בפסק הדין.

השמאל, מצדו, נדחק תחילה לגונן בקנאות על "שלטון החוק" המקודש, ומיד לא עמד בפיתוי ונפל בפח, והחל לתקוף פסקי דין שלא מצאו חן בעיניו על פי אותם מדדים, אבל להיפך: סולברג מקבל את העתירה? הוא הלא ימני חשוך. פוגלמן מזכה? טוב, הוא נאור. "משלנו".

בתהליך הזה, המונע משיקולי "רייטינג" פוליטי רדודים, נמחקה האפשרות להתווכח עניינית עם פסקי דין. לא. דיין לא "איבדה את אמון הציבור". היא שימשה קרדום לחפור בו קבר למערכת המשפט. כרה אותו הימין בסיוע מטופש של השמאל, וייפול בו כל מי שיערער על "צדקתו המוחלטת של העם היהודי". גם, ובעיקר, אם הוא נשען על עובדות.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות