בתגובה על "גוש קטיף, מאז ולתמיד" מאת טלילה נשר ("הארץ", 20.2)

אפשר להשוות את הציונות לכדור במשחק כדורסל, כדור שתפקידו המקורי להיקלע לסל ולזכות את הקבוצה בנקודות. אך בישראל הכדור ממשיך להימסר מיד ליד, מחבר קבוצה אחד למשנהו, ללא כוונה לשתף פעולה, ללא שום רצון לחתור יחדיו לניצחון.

הכדור נמסר כמו היה רימון משוחרר נצרה, גביע רעל. כל שחקן מטיח אותו ב"חברו" לקבוצה, בכוונה להסב לו נזק. האחד מטיח: "אנטי ציוני!", השני עונה: "פשיסט!" וברקע שלטי פרסומת: "אין לנו ארץ אחרת".

אנא מכם, כל מי שנמצא מימין, משמאל ובעיקר משום מקום: אל תנכסו את הציונות. היא שלי בדיוק כמו של כולכם. היא של כולכם בדיוק כמו שהיא שלי.

המדינה הזאת יקרה לי ואתם פוגעים בה מדי יום ביומו.

ובקשה נוספת: כשאתם רותמים את הציונות לטובתכם, זיכרו לפחות היטב מה היא אומרת: אהבת המולדת היא בהכרח אהבת האדם. ללא אדם, אין מולדת. יש רק אדמה.

ואדם הוא יצור חופשי, במעשה ובמחשבה. מי שמנסה לנוון חשיבה עצמאית וביקורתית מביא על עצמו את ההפיכה הבאה.

קיבוץ רבדים

הערבים אשמים בבידוק בטיסות

בתגובה על "אחרי 27 שנה, ליארא משעור נמאס להיות מושפלת בטיסות" מאת ג'קי חורי וזהר בלומנקרנץ ("הארץ", 16.2)

אנחנו טסים בחברות התעופה הישראליות כבר שנים רבות - בעיקר בקו אילת-תל אביב. אנו יהודים, ילידי הארץ, אשכנזים, בני יותר מ-70. ממש לא "החשודים העיקריים" - ובכל זאת עוברים בכל טיסה את הבידוק הנדרש, ואיננו מתלוננים. גם כשהבדיקה לפעמים ממש לא נעימה - כפי שקרה לי לפני שנים אחדות.

בכניסה לשדה דב ציפצף המכשיר המונע כניסה עם חפץ מתכתי, וזאת לאחר שכנדרש וכנהוג הוצאתי מכיסי את המפתחות, הטלפון הנייד וכל מה שיכול לצפצף. הבודקת החזירה אותי לאחור, אז נאלצתי להיפרד מהכותפות (שלייקס) שלי - וגם זה לא עזר.

הבהילו את מנהל המשמרת, שהוציא אותי החוצה (ירד גשם...) אוחז בידי את המכנסיים שלא ייפלו, ובדק אותי בדיקה במכשיר מראש ועד כף רגל, בעוד אולם הנוסעים כולו מתבונן בי.

לבסוף התברר שנעלתי נעליים עם מגן פלדה, מה שמתחייב מעבודתי בבניין.

בתקופה אחרת, שבה עברתי טיפולי כימותרפיה במרכז הארץ וגם ראו עלי שאני בטיפול, התעוררה בכל פעם מחדש השאלה אם אפשר להעביר את התרופה במכשיר השיקוף, שמא תיפגע, או שיאפשרו לנו להעביר אותה ביד, אף על פי שהיתה בקופסה סגורה.

כמונו גם שאר הנוסעים נאלצים לבזבז שעות במקום לעלות למטוס, כפי שהיה צריך להיות, לענות על שאלות ולא לקחת בתיק פצירת ציפורניים או שמפו.

אבל היינו מציעים ליארא משעור, במקום לבוא בטענות אל בודקי אל על, לזכור, שכל זה מתרחש "הודות" לבני עמה הערבים ושכניה המוסלמים. עד שהם החלו לפגע היה אפשר לנסוע, לטוס, לקנות, לסעוד בכל מקום בלי מאבטחים ובלי בידוק. והישראלים כולם לא היו נהפכים ל"מצורעים" בשדות התעופה בעולם - שם הם מורחקים לקצה שדה התעופה תחת אבטחה כבדה.

ומה פשעם? שהם יעדי הפיגוע, ולא המפגעים עצמם.

גם לנו יש חברים ומכרים ערבים, שאנו יודעים בלי ספק שידם לא תהיה במעל, ולבנו נחמץ אם עליהם לעבור בידוק מורכב יותר. אבל הבודקים אינם מכירים איש מהנוסעים, וחובתם לדאוג שהנוסעים כולם יגיעו בשלום למחוז חפצם - בהתייחס לרמת המסוכנות הפוטנציאלית. אי אפשר להבדיל בין הנוסעים על פי נחמדותם.

בקיצור, אם משעור תפנה את קריאתה לכתובת הנכונה - אולי נוכל לחזור לחיים בלא המגבלות שבהן מדובר.

יטבתה

*

יארא משעור הושפלה כמו נוסעים אחרים שבסעיף ה"לאום" רשום אצלם "ערבי". למעשה קהל היעד הוא כל מי שאינו יהודי בסעיף "הלאום". בידיעה הוסבר ששיטת הבדיקה הביטחונית מבוססת על קביעת "פרופיל הנוסע", כלומר אפיון מידת הסיכון הביטחוני שטמון בו, סבירות החשד שיחטוף מטוס או יעלה אמצעי לחימה למטוס.

נשאלת השאלה: כלום באמת 18% מאזרחי ישראל הם גיס חמישי? התשובה ברורה מאליה, וגם ביטול ההשפלה ברור מאליו.

במקום השפלה יש לבדוק את כל הנוסעים מתוך שמירה על כבודם.

יוסי ברנע

תל אביב

ציוני או לא ציוני

בתגובה על "גוש קטיף, מאז ולתמיד" מאת טלילה נשר ("הארץ", 20.2)

בחור בן 35, בוגר הטכניון לתואר ראשון, בוגר תואר שני ושלישי במכון ויצמן, שירת בחיל השריון כמפקד טנק ומשרת במילואים ב-14 השנים האחרונות. הוא נשוי ובעל משפחה. עכשיו, לאחר שקיבל מלגה, הוא מתכנן נסיעה לחו"ל ללימודי פוסט-דוקטורט. כל זאת מתוך רצון ותקווה לחזור ולפתח קריירה אקדמית כאן בארץ.

עד כה חשבתי לתומי שהוא בסדר. מיישם את הערכים שעליהם גדל בבית. והנה, בא שר החינוך ומציב סימן שאלה: האם זה מעשה ציוני, או לא ציוני. אמורים לענות על השאלה בני נוער בני 15-16.

מי שם את גדעון סער לקבוע איזה מעשה הוא ציוני ואיזה לא? ועל אחת כמה וכמה - על מה מסתמכת הדעה של התלמידים? איזה ידע יש להם בתולדות התנועה הציונית, מטרותיה וערכיה?

אחר כך מתפלאים על "בריחת המוחות" ועל אלה שאינם מוכנים לחזור ולחיות כאן.

תל אביב