מעדיף את ישראל היום

ארבעת פרשי האפוקליפסה ממשיכים לדהור לעבר השקיעה הארגמנית, הארמגדונית. גם מכאן רואים אותם מבעד לאש ולעשן. הם רוכבים ומשתגעים: מי מפיץ את דבר האלוהים בדברור ישיר, ומי נושא על גבו את הצלב; מי יגדיל להפקיר את עניי הרוח והחומר, ומי יתכחש יותר לעברו, יטמון אותו עמוק בחול שנזרה בעיניים.

משום שאין הבדל מהותי ביניהם, גם מוביל קבוע אין; בכל שבוע נוטל מועמד אחר את המושכות. והמסע הזה - מוכה שמש וירח - יסתיים רק באוגוסט, בטמפה פלורידה. קשה להחליט איזו פוליטיקה צרובה וסהרורית יותר - שלהם או שלנו; ואולי זו שלנו, זו גם כן.

את הקרקס הרפובליקאי הנודד מלווה התקשורת המקומית. הם נוסעים וחונים ומתעמתים, והתקשורת מרוממת או משפילה, ממליצה או פוסלת. כך או אחרת, היא מגלה את דעתה, כל עיתון מאמץ את הבן יקיר לו. אמנם כל הארבעה שונאים את התקשורת וסונטים בה בכל הזדמנות, אך את תמיכתה הם אוהבים לקבל, ואף יציגו אותה לראווה ולגאווה.

הנה, השבוע במדינת מישיגן, התפאר מיט רומני בחסות שפרשו עליו שני עיתונים - "דטרויט ניוז" ו"דטרויט פרי פרס", שלא שמרו את העדפתם לעצמם ופירסמו אותה כעמדת המערכת במאמר ראשי. והם אינם יוצאי דופן: כך עושים כולם, כל עיתון אמריקאי או אירופי המכבד את עצמו ואת קוראיו. ואין כאן הפרה של אובייקטיביות, יש כאן הפעלה של שיקול דעת ואחריות ציבורית.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

כלי תקשורת ראוי לשמו ולשליחותו לא יסתפק בתפקיד המודיע והמבשר, הצופה והמשקיף; לא יוותר על רצונו להשפיע, לעצב דעת קהל. אפילו טבלואידים רוצים להטביע חותם צהוב, לא רק "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" שומרי החותם.

רק בישראל כופים עיתונים על עצמם אובייקטיביות מעושה ומזויפת, שאינה אלא השתמטות ממילוי חובה. אצלם כל יום פורים, ואת המסיכה לובשים כל השנה. למה להם להתחייב ולהסתבך ולהסתכסך, אם אפשר להעמיד פנים ממלכתיים, להתכסות במעטה של "איזון", שרק כאן הוא קדוש, ובכל מקום הגון הוא מגונה.

אפילו ירצה עיתון ישראלי לשתף אותנו בהעדפותיו, גם אז לא ימצא מקום בין הדפים, וניאלץ לקרוא בין השורות: המאמר הראשי נעלם מזמן, עיתון זה לבדו עדיין מחזיק בו כיסוד מוסד. אמירה מערכתית, בשם ובסמכות, עלולה לעצבן מישהו, שמיד יטלפן למחלקת המנויים ויבטל התחייבות כספית; והרי המאה חשובה יותר לבעליה מהדעה. לכן מוטב לאזן את השכל, לכתוב בעד ונגד, להתנדנד אנה ואנה בערסל המחלוקת. כך נהנים משני עולמות, יוצאים ידי חובת הכל, ואין ממלאים חובה לאיש.

גם לעריקים יש מועמדים, גם עמדות יש להם, לחנפים. אבל הם נחבאים אל המלים, ולאו דווקא מטעמי צניעות, כי אם מתוך התנשאות: בלאו הכי אין הקורא שלנו מבחין בין תאנה לעלה. די לעקוב אחר הכותרות בעמוד הראשון כדי לדעת לאן הרוח נושבת במערכת אחת, כדי לדעת לאן תנשב במערכת שנייה.

הכיסוי מחייב גם אותי לגילוי: אני כבר מעדיף את "ישראל היום" לאור היום ולא במחשך, שכולו מאמר ראשי אחד גדול; ידוע מי אלוהים, ידועים גם נביאיו: הוא, לפחות, אינו מבקש שכר כעיתון ומופץ בחינם.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5