רגע לפני שהאוזניים נאטמות

האם יוכל נתניהו, בסבך הלחצים שהוא עצמו יוצר ומלבה, למצוא נקודת משען של הווה שפוי, הווה שאינו חייב להיות חלק ממיתוס טראגי?

ראש הממשלה מרבה לנאום בימים האלה. לנגד עינינו הוא משלהב את שומעיו, וגם את עצמו, תוך כדי אזכורים תכופים של השואה, הגורל היהודי וגורל הדורות הבאים. למול הרטוריקה האסונית והאפוקליפטית הזאת אפשר לרגעים לתהות אם נתניהו אכן מבחין בין הסכנות המוחשיות שישראל ניצבת בפניהן לבין ההדים והצללים של טראומות העבר. זו תהייה חשובה, גורלית, כי הבלבול בין אלה לאלה עלול לדון את ישראל לחיות שוב את ההדים והצללים ההם.

כמובן, אם כל זה - ההתלהמות, המפוח הגדול של השואה - אינו אלא תכסיס שנועד לגייס את העולם ללחוץ על איראן, ואם התכסיס יצליח מבלי שישראל תתקוף, או אז נודה, בשמחה, שראש הממשלה עשה עבודה מצוינת, ומגיעות לו על כך כל הברכות. אבל אם הוא אכן חושב ופועל מתוך השקפת עולם הרמטית, שנעה בין קטבים של אסון ותשועה, הרי שאנו נמצאים בתחום של דיון אחר לגמרי.

במקום התרגום החד-ממדי של ישראל שנת 2012 לשואת יהודי אירופה, היתה צריכה להישאל שאלה אחת - האם רצוי שישראל, מיוזמתה, תיכנס למלחמה עם מדינה כאיראן, מלחמה שאי אפשר לחזות את כל השלכותיה, וכל זאת כדי לסכל מצב עתידי, מסוכן בהחלט, אך שאיש אינו בטוח כי יתממש אי פעם? במלים אחרות: האם כדי למנוע אסון אפשרי בעתיד תידחף ישראל ליזום אסון ודאי בהווה?

נתניהו נואם באיפא"קאי–פי

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות ישירות אליכם

קשה כל כך להחליט במצב כזה. קשה למנהיג ישראלי כלשהו, ובלי ספק יהיה קשה לנתניהו לקבל החלטה שקולה במצב שבו פועלות עליו בעוצמה גם הטראומה שהתרחשה בעבר, וגם זו שאולי תתרחש בעתיד. האם יוכל נתניהו, בסבך הלחצים שהוא עצמו יוצר ומלבה, למצוא לעצמו נקודת משען של הווה שפוי, צלול וענייני? הווה שאינו חייב להיות חלק ממיתוס טראגי ואפוקליפטי, שכמו מבקש להתממש בנו כעם שוב ושוב, בכל דור ודור?

כי גם זו היא המציאות של ההווה: כבר כיום מתקיים בין ישראל ואיראן מאזן אימה. האיראנים מכריזים שמאות טילים שלהם מכוונים לערי ישראל, ואפשר לשער שישראל איננה יושבת בחיבוק ידיים לנוכח הסכנה הזו. מאזן האימה הזה, לדברי מומחים, כולל כבר כעת נשק בלתי קונוונציונלי, כימי וביולוגי. מאזן האימה הזה לא הופר עד כה בשום מקרה.

איש אינו יכול לקבוע בוודאות שמאזן האימה יישמר גם בעתיד. איש גם אינו יכול לשלול זאת בוודאות. איש אינו יכול לדעת אם נשק או ידע גרעיני לא "יזלוג" מאיראן לקבוצות טרור, כפי שאיש אינו יכול לשלול אפשרות שהשלטון הנוכחי באיראן יוחלף בשלטון מתון יותר. גם ראש הממשלה ושר הביטחון וחברי הקבינט הביטחוני שאמורים להצביע בעד או נגד התקיפה פועלים, בדילמה הנוכחית, במרחב שרובו השערות וחששות וניחושים וחרדות. אסור להמעיט בחשיבותן של ההשערות והחרדות האלה, אבל האם הן יכולות לשמש בסיס מוצק לפעולה, שעלולה להיות בגדר בכייה לדורות?

לאיש בישראל אין ודאות מוחלטת שכל הפוטנציאל הגרעיני שברשות איראן יושמד בתקיפה ישראלית. לאיש אין גם ידיעה ודאית באשר להיקף ההרג וההרס שתזרע התגובה האיראנית בערי ישראל. לא מיותר להזכיר כאן את הביטחון המופלג ואת אשליית הידיעה והמודיעין המדויק שהיו למטכ"ל ולממשלה כשיצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה, ואת כישלונות החיזוי של מלחמת לבנון הראשונה, שסיבכה את ישראל בכיבוש בן 18 שנה, ויש עוד דוגמאות למכביר.

וגם זאת: אפילו אם תשתיות הפוטנציאל הגרעיני של איראן יושמדו, אי אפשר יהיה להשמיד את הידע האיראני.

והידע, ואלה שנושאים אותו, יקומו מעפר, ויתחילו ליצור תשתית חדשה, והפעם הם יהיו טעונים בעלבון עמוק על ההשפלה שחוו, ובשנאה חסרת מעצורים, ובתאוות נקם של העם האיראני כולו.

איראן, כידוע, איננה רק מדינה פונדמנטליסטית קיצונית. יש בה שכבות אוכלוסייה רחבות שהן חילוניות, משכילות ונאורות. יש בה מעמד ביניים רחב מאוד, ובתוכו רבים שחירפו את נפשם והפגינו באומץ נגד המשטר הדתי הרודני, השנוא עליהם. אינני טוען בכך שהעם האיראני חש אהדה כלשהי לישראל, אבל החלק הזה של העם האיראני עשוי אי פעם, בעתיד, להיות זה שינהיג את איראן, ואולי גם להיות אוהד יותר לישראל. תקיפה של ישראל את איראן תחסל את האפשרות הזאת לשנים רבות: גם בעיני המתונים והמפוכחים באיראן היא תנציח את ישראל כאומה יהירה ומגלומנית, כאויבת היסטורית, שיש להילחם בה עד חורמה. האם האפשרות הזאת מסוכנת יותר או פחות מאיראן גרעינית?

מחמוד אחמדינג'אד
מחמוד אחמדינג'אדרויטרס

ומה תעשה ישראל אם בשלב כלשהו גם סעודיה תחליט שהיא רוצה נשק גרעיני ותשיג אותו? תתקוף גם אותה? ואם גם מצרים, תחת השלטון החדש, תפנה לדרך הזאת? ישראל תפציץ אותה? ותישאר לעולם המדינה היחידה באזור שמותר לה להחזיק נשק גרעיני?

וגם אם השאלות האלה הושמעו ונשקלו כבר, צריך לחזור עליהן שוב ושוב, רגע לפני שהאוזניים נאטמות בלהט הקרב: האם תהיה במלחמה תועלת ממשית? כלומר, כזו שתבטיח לישראל חיים ושלווה לעוד שנים רבות? כזו שתיצור את הרצון לקבל אותה פעם, בעתיד, כשותפה וכשכנה לגיטימית; רצון, שבטווח הארוך, יוכל להפוך את כל סוגיית הנשק הגרעיני - של ישראל ושל אחרים - למיותרת?

תשובה לגיטימית לשאלות האלה, תשובה קשה לעיכול אך ראויה לדיון ציבורי היא, שאם הסנקציות הכלכליות לא ישפיעו על איראן לחדול מהעשרת אורניום, ואם ארצות הברית, משיקוליה שלה, לא תתקוף אותה - גם אז מוטב שישראל לא תתקוף, אפילו אם פירוש הדבר הוא השלמה של ישראל, בחירוק שיניים, עם איראן גרעינית.

קשה מאוד להשלים עם כך, והלוואי שהלחץ הבינלאומי יבטל את האפשרות הזאת, אבל האפשרות של תקיפה ישראלית עלולה להיות קשה ומרה לא פחות. וכיוון שאין דרך לקבוע בוודאות שאיראן אכן תתקוף את ישראל אם יהיה ברשותה נשק גרעיני, לישראל אסור לתקוף את איראן. תקיפה כזו תהיה הימור פרוע, נמהר, שעלול לשנות לחלוטין את עתידנו, ואינני מעז אפילו לדמות איך. לא: אני יכול לדמות, אבל היד מסרבת לכתוב זאת. אינני מקנא בראש הממשלה, בשר הביטחון ובחברי הקבינט. אחריות שקשה לתארה רובצת על כתפיהם. אני חושב על כך, שבתוך מצב שרובו ספקות ואי-ודאות, לפעמים הדבר היחיד הוודאי הם הפחדים. מפתה לדבוק בהם, לתת להם לייעץ ולהנהיג, להרגיש את פעימת הזהות המוכרת, המאשרת, שיש בהם לגבינו, הישראלים. אני בטוח שאלה שתומכים בתקיפה מצדיקים אותה בכך, שהדבר ייעשה כדי למנוע אפשרות של סיוט גרוע יותר בעתיד. אבל האם יש לאדם כלשהו זכות לגזור את דינם של רבים כל כך למוות, רק בשמה של חרדה מפני אפשרות, שאולי לעולם לא תתרחש?



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות