כדי לשרוד בג'ונגל הפוליטי שלנו מוכרחים למלא כמה חוקי יסוד. אחד הבולטים שבהם הוא "חוק הקטסטרופה", האומר: פוליטיקאי לא ימנע לעולם קטסטרופה עתידית, גם אם הוא די בטוח שהיא עומדת להתרגש עלינו.
הוא לא ימנע אותה לא משום שהוא רע לב או אדיש, אלא משום שהציבור לא יעריך זאת. הפוליטיקאי יודע, שכדי למנוע קטסטרופה עתידית עליו ליזום כבר היום משבר קטן. אבל ברגע שייזום את המשבר הקטן, הציבור כולו יאשים אותו בתוצאות הלא נעימות של המשבר. הוא יוכרז ככישלון, כפניקיסט, כזה שרואה צל הרים כהרים, ולכן ישלם מחיר פוליטי כבד. איש לא ייתן לו את הקרדיט על כך שמנע קטסטרופה; הרי היא לא התרחשה.
לפני ניתוח הנושא האיראני בקשר ל"חוק הקטסטרופה", הנה שתי דוגמאות - אחת משדה הכלכלה ואחת משדה הביטחון - המוכיחות את נכונות החוק. הדוגמה הכלכלית נוגעת למשבר מניות הבנקים ב-1983. כבר ב-81' הבין יעקב גדיש (הממונה על התקציבים), שמוכרחים להפסיק את הוויסות המניפולטיבי של מניות הבנקים. גדיש פנה ליורם ארידור (שר האוצר) ואמר לו, שצריך להפסיק את הוויסות כי יום אחד הבלון העצום הזה יתפוצץ ויוריד את המשק ביגון שאולה.
עשו לנו לייק לקבלת מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם
ארידור אמר: בסדר, אבל קודם לך לקבל את הסכמת הבנקאים לירידה מסודרת מהוויסות. גדיש דיבר עם הבנקאים, אך לא קיבל את הסכמת כולם. הוא חזר לארידור וטען, שלמרות זאת יש להפסיק את הוויסות באופן חד צדדי. אבל ארידור לא התלהב. הוא זכר היטב את "חוק הקטסטרופה". ארידור הבין, שאם יפסיק את הוויסות לבדו, הבנקאים והציבור יאשימו אותו בהריגת התרנגולת שהטילה ביצי זהב והפכה את כולנו ל"עשירים כאילו". איש לא ייתן לו את הקרדיט על כך שמנע קטסטרופה, שאמנם הגיעה כעבור שנתיים, באוקטובר 83'.
הדוגמה הצבאית מתייחסת למלחמת יום הכיפורים. נניח שגולדה מאיר היתה מתעשתת ומורה על הנחתת מכת מנע על צבאות מצרים וסוריה באוקטובר 73'. מיד היה רוב הציבור (וכל העולם) מתנפל עליה בטענה שהיא מחרחרת מלחמה, שהצד השני רק עשה תרגיל, ושהיא בהיסטריה שלה גרמה לפרוץ מלחמה מיותרת, שנהרגו בה עשרות חיילים. מי היה מסוגל להבין ואף לקבל, שכך היתה גולדה מונעת את הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים, על 2,569 הרוגיה.
ועכשיו לבנימין נתניהו ואיראן. אם נתניהו יתקוף באיראן, הוא יפר את חוק הקטסטרופה כי הוא ייזום משבר קטן, במטרה למנוע קטסטרופה עתידית. יש להבין, שהטילים הצפויים על תל אביב הם כאין וכאפס לעומת סכנת הטילים הגרעיניים של איראן. וכל זאת עוד קודם שיתחולל שינוי משמעותי במצב האסטרטגי של ישראל מול סוריה והחיזבאללה בצפון והג'יהאד האיסלאמי בדרום ברגע שאיראן תיהפך למעצמה גרעינית.
כל מי שטוען שיש כאן אי ודאות רבה, כי אין לדעת אם התקיפה תחסל את היכולת הגרעינית של איראן, מה גם שאין ודאות שאיראן תתקוף את ישראל כשיהיה לה נשק גרעיני, ולכן אין לפעול - טועה בהבנת תפקיד המנהיגים. כל עיסוקם צריך להתמצות בהערכת סיכונים וסיכויים הכרוכים בתסריטים עתידיים קשים, בעולם לא ודאי. ואם מתברר להם שקטסטרופה עתידית, שנזקיה יהיו אדירים, אפשרית (אפילו בהסתברות נמוכה) - חובה עליהם לפעול כבר עכשיו. לפעמים מנהיג מוכרח ליזום מלחמה קטנה, כדי למנוע קטסטרופה גדולה בעתיד. זה בדיוק תפקידו.
הכי קל זה לצבוע בצבעים מפחידים את כל הסיכונים הכרוכים במתקפה יזומה על איראן, בלי לציין מה התוצאות של אי תקיפה כזאת. האם, למשל, צדק אהוד אולמרט כשהתקיף (על פי מקורות זרים) מתקן גרעיני בסוריה? הרי גם הוא נטל סיכון אדיר.
כל זה אינו אומר, שישראל צריכה לתקוף עכשיו באיראן. הסיכוי לכך גם איננו רב. פשוט משום שנתניהו מכיר היטב את "חוק הקטסטרופה".
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
