בין מילושביץ' לג'וקוביץ'

נובאק ג'וקוביץ' או סלובודאן מילושביץ'. אוסף תארים וגביעים נוצצים, או ערימת גופות וקברים המוניים. אלה, באופן גס, גבולות האסוציאציה המיידית שסרביה גוררת אתה בשנים האחרונות: בקצה האחד שלה ניצב הטניסאי הטוב בעולם, בקצה האחר פושע המלחמה הגדול ביותר שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

שני אירועים שצוינו באחרונה - 20 שנות יחסים בין ירושלים לבלגראד, וארבע שנים להכרזה על עצמאות קוסובו - מספקים הזדמנות לעמוד על טיב האסוציאציה בעיניים ישראליות: 88 מדינות הכירו בעצמאות קוסובו, בהן ארצות הברית ורוב מדינות אירופה. ישראל הפנתה עורף לבעלות בריתה הטבעיות וחברה למחנה של רוסיה וסין - "אבירות זכויות האדם".

מדיניותה נומקה בטעמים הבאים: התנגדות לצעדים חד-צדדים העלולים לשמש מודל להסדר עם הפלסטינים ו/או לספק לערביי הגליל השראה להתנתקות מהמדינה; התנגדות לפגיעה במשטר הבינלאומי ולעקיפת מועצת הביטחון, שם ישראל נהנית מהווטו האמריקאי; החשש שגזילת קוסובו - "ירושלים הסרבית", בפי בלגראד - תוביל גם להפיכת ירושלים המקורית לבירת פלסטין העצמאית; חשש מהתחזקות האיסלאם הקיצוני והאנטישמיות באירופה.

בפרפסקטיבה של ארבע שנים מתברר, שהחששות היו מופרכים. עצמאות קוסובו הוכרזה בהסכמת ארה"ב ואירופה (ברובה) ובהתאם לתנאים שנקבעו מראש. בקוסובו האלבנים הם 90%, ואילו בגליל האוכלוסייה מעורבת: שום גורם משמעותי לא יתמוך בבדלנות ערביי ישראל; הצורך לעקוף את האו"ם טמון בחוסר יכולתו לפתור משברים. הדוגמה האחרונה: המשך מרחץ הדמים בסוריה; בעוד הפלסטינים רואים בירושלים את בירתם, הקוסוברים אינם נושאים עיניים לבלגראד, ובעוד היהודים (חלקם לפחות) מוכנים להתפשר בירושלים, הסרבים מסרבים לוותר על "ערש לאומיותם"; קוסובו העצמאית היא מדינה פרו-אמריקאית, שבעקביות מושיטה יד לישראל, ומעוניינת להשתלב במרחב האירופי. מאחר שכך, האיסלאם בה מתון, ויישאר כזה.

נשאר "שיקול המורשת ההיסטורית המשותפת", שהסרבים מזכירים שוב ושוב. באירוע לציון 20 שנות היחסים ציין הנשיא בוריס טאדיץ' את "הידידות הנצחית" בין שני העמים, שהיו מושא להשמדה ולרדיפות במהלך ההיסטוריה; הוא התחייב "לעמוד לימין העם היהודי ומדינת ישראל ולהעמיק את קשרי המדינות".

ועם זאת, כשזה מגיע לאינטרסים, הסרבים שוכחים לפתע את שותפות הגורל ההיסטורית ואת העובדה ש"אחיהם היהודים" לא הכירו בעצמאות קוסובו: הסרבים הצביעו באוקטובר בעד צירוף פלסטין לאונסק"ו; הם גם מודים שלא היו מתנגדים להצעת החלטה שתכיר בריבונות הפלסטינית, לו הוצגה במליאת האו"ם. ייתכן שהחשש מהכרה רחבה של העולם המוסלמי בקוסובו הוא שעומד מאחורי הצבעתם. עם ניטרול שאלת קוסובו, עשויים הסרבים לנהל מדיניות חוץ שתשקף את רחשי לבם האמיתיים ואת האמפתיה שלהם ליהודים ולישראל.

כך או כך, סרביה לא צריכה להיענש על הצבעתה. המדינה שנחשבה עד לא כבר למצורעת עושה כל מאמץ כדי להפוך את דף מילושביץ' ולפתוח את זה של ג'וקוביץ'. סרביה החדשה עוברת בשנים האחרונות טרנספורמציה מרשימה: היא הסגירה את כל פושעי המלחמה שלה, מתפייסת עם שכנותיה ופועלת להסדרת יחסיה עם קוסובו. בשבוע שעבר העניק לה האיחוד האירופי סטטוס רשמי של "מועמדת להצטרפות".

ישראל צריכה לתמוך באירופיזציה הסרבית, אבל עליה גם להישאר נאמנה לעקרונות ההגדרה העצמית שעל בסיסם הוקמה. אין כאן מקום למשחק-סכום-אפס. הנוסחה היחידה היא: סרביה-אירופית וקוסובו עצמאית.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות