ישראל: הקוזק הנדבן

כמו הנער שרצח את הוריו ודורש קצבת יתום, כך ישראל בדו"ח העונתי שלה למדינות התורמות לרשות הפלסטינית: היא דנה בכשלי הכלכלה הפלסטינית כאילו הכיבוש ההתנחלותי איננו סיבתם העיקרית.

מנסחי הדו"ח מעריכים שתלות הרשות בסיוע זר לא תפחת בשנים הבאות. בכך הם מפגינים זלזול באינטליגנציה של נציגי המדינות התורמות, שנפגשו בשבוע שעבר בבריסל. מי כמו אותם נציגים יודעים, שהסיוע המסיבי והעקבי לפלסטינים מלמד קודם כל על הטיפול המיוחד שמעניקה משפחת העמים לישראל. משלמי המסים בעולם הם שמחלצים את ישראל מחובותיה ככוח כובש, ומפצים על הנזקים שהיא גורמת. למשפחת העמים, מתברר, קל יותר לממן את הכיבוש מאשר לכפות על ישראל לשים לו קץ. נערי האוצר והביטחון שלנו, שעל נתוניהם מתבסס הדו"ח, אומרים: הכינו גם השנה את פנקסי ההמחאות שלכם, כי מדיניותנו לא תשתנה.

בזחיחות דעת מתנשאת מנסחי הדו"ח מתנכרים לשליטתנו המוחלטת במשאבים ההכרחיים להתקדמות ולהרחבה של פעילות כלכלית: אדמה, מים, זמן, מרשם האוכלוסין הפלסטיני, המטבע, מרחב קרקעי, מרחב אווירי וספקטרום התדרים, רצף טריטוריאלי, פעילות בנקאית ושידורי טלוויזיה, חופש תנועה, מעברי הגבול, זהות המבקרים מחו"ל, זמן השהייה שלהם, כבישים, ביטחון אישי, ביטחון קהילתי.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

בדייקנות חנוונית מונה הדו"ח את כל האמצעים שנקטה ישראל, ברוב נדיבותה, כדי "לתמוך בצמיחה כלכלית בגדה המערבית". מאחורי כל אמצעי שמוזכר בדו"ח לא מוזכרות השעות שביזבזו פקידים פלסטינים, אמריקאים ואירופים כדי לשכנע את מקביליהם הישראלים לבצע אותו.

למשל, מספר התיירים שנכנסו לבית לחם בשנה שעברה היה 1,174,280 (לעומת - שימו לב לדיוק - 1,092,811 ב-2010), הארכת שעות הפעילות של מחסומים, הסכמה לנוכחות משטרתית פלסטינית באזורי "בי", בניית טרקלין-מפגשים לאנשי עסקים ישראלים ופלסטינים באחד המחסומים, ארבעה קידוחי בארות מים באזור שמורת הטבע באקוויפר המזרחי, 17 (ולא 16!) פגישות הכנה (בענייני תשתית מים) עם נציגי הסטייט דיפרטמנט ו"יו-אס אייד", אחת פגישה עם הנציג ההולנדי כדי לדון בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני, 434,382 מכוניות של פלסטינים אזרחי ישראל שעברו דרך ג'נין, בחינת הבקשה הפלסטינית לפטור ממכס מכוניות של משקיעים זרים ושל נכים, אישור ל-2,777 איש להחליף כתובתם בתעודת הזהות מ"עזה" ל"גדה המערבית" (מתוך 3,857 בקשות).

בניחוח מילטון-פרידמני הדו"ח מצקצק משהו על גודלו של המגזר הציבורי הפלסטיני. אם יש משהו שמבטיח יציבות חברתית פלסטינית ולכן שקט ושגשוג לישראל - אלו המשכורות הקבועות (נמוכות מהמגיע לעובדים) במגזר הציבורי. מראשית ימי אוסלו הן היו אמצעי מרכזי לבצר תמיכה ותלות בהנהגת הרשות. סתגלנות ההנהגה הפלסטינית למדיניות הישראלית של יצירת מובלעות פלסטיניות נשענה, בין היתר, על אותה יציבות פנימית. ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים המנופחים, חלק בלתי נפרד מהמגזר הציבורי? הם קבלני משנה של השב"כ וצה"ל, שהוטל עליהם להשתתף בוויסות, דיכוי והכלת ההתנגדות הפלסטינית על גילוייה השונים. שרוליק, הבוס הגדול, נשכר מביצועי העובדים שמספק לו קבלן המשנה, וגם מתלונן על ריבויים.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות