טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השימוש הציני בשואה

תגובות

מי שמבקש ללמוד ממלחמת העולם השנייה על המורכבות המדינית, החברתית והמוסרית של כל מלחמה, יתקשה במשימתו. יותר מאשר בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה, הצד הרע והצד הטוב במלחמה ההיא תויגו באופן חד וברור. גם אם יהיו מי שיבססו את ההסבר לתופעה הזאת על העובדה הידועה - המנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה - הם לא יוכלו לבטל את הטענה ששואת יהדות אירופה, שבאחריות לה נושאים הנאצים ועוזריהם, היתה זאת שקיבעה בתודעה העולמית צד אחד כ"שחור" ואת הצד האחר כ"לבן".

דווקא האחדה מושגית-רגשית זאת הולידה את השימוש הציני וחסר הפרופורציה בזכר השואה ובמונחים הקשורים אליה, שהביא לזילותה ולפגיעה בקורבנותיה ובלקחיה ההיסטוריים. למרות זאת, מנהיגים לא נרתעו מהצגתם של מחמוד אחמדינג'אד ויאסר ערפאת כהיטלר ומהשוואה בין הסכמי אוסלו ל"הסכם מינכן", בין נאום בוש ל"נאום צ'כוסלובקיה", בין נאום אובמה ל"נאום צ'מברליין". בתוך עולם המושגים הזה, קל היה להציג את תמונתו של יצחק רבין במדי אס-אס בהפגנה נגד הסכמי אוסלו.

הגישה המגייסת את השואה לכל צורך מתכחשת להייררכיה של הרוע. היא לא מבחינה בין אושוויץ, טולוז, שדרות ובושהר. אמרת "היטלר" ו"שואה" - ובאותה נשימה קבעת מיהו הצד המנצח, הנהנה מהבעלות על הצדק המוחלט. יריביה של ישראל למדו להיכנס מבעד לדלת שגישה זו פתחה להשוואה של כל דבר עם הנאציזם. כך קיבלנו, לדוגמה, גרפיטי של "גטו ורשה" וחיילי צה"ל שמדיהם מעוטרים בצלב קרס על חומת ההפרדה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

גם אם נרצה לחסוך מחוגים חרדיים ומארגונים קיצוניים את הביקורת על דבקותם בגישה זאת, לא נוכל להימנע מכך ביחס לגופים המעצבים את מדיניות ישראל. לא נוכל להתעלם מהפיכת השואה לאבן הראשה של המדיניות הישראלית. אם ארה"ב מתנגדת לבנייה במזרח ירושלים - שר החוץ אביגדור ליברמן שולח למנהיגיה תמונה של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני עם היטלר. אם היא מתנגדת לתקיפת איראן, ראש הממשלה בנימין נתניהו שולף את מכתבי אושוויץ. לפי גישתם של ליברמן ונתניהו, כבר אין צורך במדיניות זהירה ומתוחכמת, הנעה בין גוני האפור של המציאות הבינלאומית והמבחינה בין אויבים לידידים ובין עימותים לחילוקי דעות.

גישה זו מקילה על נתניהו וליברמן להציג לבוחריהם את האשליה כאילו הם מבינים את המורכבות הרבה של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. באמצעותה קל לבטל את ההבחנה בין החמאס לפתח, ערביי ישראל או הג'יהאד האיסלאמי. על פיה כולם בצד הרע. היא גם מבטלת את מגוון התפישות המדיניות הקיימות בחברה הפלסטינית בנוגע לישראל וליחסיה עם הפלסטינים. כך גם בטל הסיכוי למצוא בחברה הפלסטינית בן שיח שעמו אפשר להגיע להסכם קבע.

גישה זו מניחה שגם היום - בדומה למה שהיה עד 1988, אז קיבל אש"ף את החלטה 242 של מועצת הביטחון והכיר בישראל - למדיניות הישראלית אין כל השפעה על עמדות הפלסטינים. "הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים", ולכן אין כל טעם במדיניות מובחנת של מקל וגזר. כך הופכת גישה זאת לנבואה המגשימה את עצמה, משום שהיא משחקת לידי אלה בצד הפלסטיני המבקשים את השמדתה של ישראל, דוחפת לשורותיהם גם את אלו שהשלימו עם קיומה ומביאה עדנה לשוללי הפשרה בקרב הישראלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות