לפני מגרון - חברון - דעות - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

לפני מגרון - חברון

בסרט "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' מוצג נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר כמי שפסיקה אחת שלו הסירה את המחסום המשפטי להתנחלות על אדמות המדינה הירדנית, ובכך הביא לכך שששום פתרון בדרכי שלום של הסכסוך עם הפלסטינים אינו נראה באופק. שמגר אינו יוצא טוב; מה גם, שאינו זוכר בדיוק את הפסיקה המכרעת. ואולם משפט אחד שהוא אומר בסרט ראוי להיזכר: מה אתה מטיל לפתחה של מערכת המשפט את מה שהמערכת הפוליטית עשתה?

שמגר צודק. לא מערכת המשפט - זה נראה אצל הנשיאה דורית ביניש, אם לא הובחן בכך אצל הנשיא אהרן ברק - יכולה באמת לחסום את השור בדישו.

אלכסנדרוביץ' חיטט במה שאמור להימצא בזיכרון הפרטי והעיתונאי של כולנו. שום דבר מהעניינים הללו לא היה סודי בארבעת העשורים האחרונים, ובכל השנים הללו היו תמיד גם כמה אנשים שדיברו על האסון הצפוי לנו ממדיניות ההתנחלות. ראוי גם לזכור, שיגאל אלון נתן את המפתחות להתנחלות בחברון כבר ב-1967. הוא נתן אותם לחבורה משיחית מפזזת בהנהגת רב, שלא היה אוכל עם יגאל אלון על אותו שולחן, אבל חברון חיברה את שני אלה, לכאורה בשם טקסט דתי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

אחר כך הגיע שמעון פרס. גם הוא רצה לתת יד וטיפח את מתנחלי סבסטיה. הכל בחסות האידיאולוגית של התנועה לשלמות הארץ, שבמינשר הראשון שלה נאמר: "שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו". את הטקסט האנטי-דמוקרטי הזה לא חיבר הרב קוק, גם לא הרב חיים דרוקמן. את המצע הזה, שעליו חונך יגאל עמיר, כתבו משוררים וגנרלים באורגיה שאיש מהם לא ביקש עליה סליחה.

גם על הבסיס הרעיוני הזה, של אותה תנועה הזויה, לא צריך לטפול הכל. וגם לא על הפוליטיקאים הקטנים שהשתתפו בהרפתקת הדמים הזאת. גם יצחק רבין, שהיה מדינאי גדול מן האחרים, אבל בפורים 1994, אחרי הטבח במערת המכפלה, פחד לסלק את מתנחלי חברון, ונפל קורבן לאקדוחן בשירות האידיאולוגיה שניסחו כמה מחבריו ומוריו, גם הוא לא במרכז הסיפור. במרכז נמצאת המדינה עצמה, כמו שתיארו עקיבא אלדר ועדית זרטל בספרם "אדוני הארץ": המדינה, שמהרגע הראשון לכיבוש לא חדלה לתחבל ולחבל בסיכויי ההקמה של מדינה פלסטינית.

לא רק המדינה נמצאת מאחורי כל זה, אלא כל מי שסירבו להתנגד למעשיה. כי בבסיס הוויכוח על ההתנחלויות עמדה תמיד השאלה: עם מי אנחנו, עם נתיני הכיבוש הפלסטינים, או עם המדינה המדכאת אותם. הישראלים - ולא חשוב מה השאלה המוסרית הניצבת לפניהם - אינם מסוגלים שלא ללכת בעקבות החלילן וניגונו הפטריוטי.

את השאלה המזוקקת ביותר על העתיד שאל בירושלים את השר יגאל אלון ב-1972 תלמיד מכיתה י"א: "מה אתה מציע לתלמידים בני גילנו בשכם לעשות?" אלון דיבר כמובן על השלום, אבל לא הציע דבר משום שהתנגד למדינה פלסטינית. מפי משה דיין - כך אמרו - יצאה בשורה בהירה יותר: הם יחיו חיי כלב.

מרואן ברגותי יושב בכלא. כשישתחרר, בדיוק כמו שנלסון מנדלה השתחרר, מה יגידו לו כל מי ששתקו בעת שכברת הארץ הפלסטינית האחרונה נהפכה ל"בלתי ניתנת לחלוקה", אלא אחרי שפיכות דמים גדולה?

Read this article in English: Before Migron, Hebron




פרוייקטים מיוחדים