ממרקוזי למרלנד?

זה התחיל כסיפור שנאה. סיפור של סלידה, זלזול והשמצות הדדיות. היא כינתה אותו "מיסטר בין" וצפתה בסרטי לואי דה פינס "כדי להבין את התנהלותו המוקיונית"; הוא כינה אותה "לה בוש" (כינוי גנאי לגרמנים) ולעג לה על ש"היא לא מפסיקה לדבר על דיאטה - רק כדי להעמיס עוד גבינה על הצלחת".

החיבור בין אנגלה מרקל, הקנצלרית המדודה והמחושבת, לבין ניקולא סרקוזי, הנשיא הקופצני ובעל הפיוז הקצר, נראה בלתי אפשרי. הפער ביניהם הוביל לשיתוק ה"מנוע האירופי" הצרפתי-הגרמני, ומכאן שגם לשיבוש תהליך קבלת ההחלטות ביבשת, ובזירה הבינלאומית כולה.

אלא שבאחרונה הוחלפו הדיבורים על "גירושים בלתי-נמנעים" בתמונות שכמו נלקחו מירח דבש מאוחר: בפברואר חצתה מרקל את הריין והבהירה כי תירתם לבחירה המחודשת של "הליצן הגמדי", שלעג לחיטוביה. לפי "שפיגל", היא גם עמדה מאחורי חרם שתואם עם עמיתיה בבריטניה, איטליה וספרד, ולפיו, המועמד הסוציאליסט פרנסואה הולנד לא יזכה להתקבל על ידם בזמן מערכת הבחירות בצרפת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

"מרקל מצביעה סרקוזי", צעקו הכותרות הנדהמות. נשבר הטאבו. גרמניה מתערבת במערכת בחירות צרפתית. פרשנים בצרפת החלו לדון ב"אובססיה הגרמנית" של סרקוזי; למנות את הפעמים הרבות שבהן הוא מעלה את השם "גרמניה" בראיונותיו; מרקל, מנגד, הוצגה בתוכנית החבובות המקומית כנשיאת צרפת.

המהפך הדרמטי טמון במשבר האירו. הוא שהפך את גרמניה - לראשונה מ-1945 - לבעלת הבית באירופה. והוא שהפך את "הזוג המוזר" ל"מרקוזי": על רקע המשבר נתפש המודל הגרמני כנוסחת קסם, כמפתח להצלת היבשת. הקנצלרית נהפכה לראשונה בין שווים. היא פועלת להוצאת אירופה מהמשבר החמור ולהופכה ליבשת של סדר ומשמעת, קנסות ועונשים.

אבל גם "הקוסמת מברלין" אינה יכולה לעשות זאת בלי צרפת. סרקוזי סייע לה לקדם את האמנה הפיסקלית, המבקשת לכפות משמעת תקציבית על חברות האיחוד? מרקל תסייע לבחירתו המחודשת, כדי שהוא ישוב ויסייע לה ביישום האמנה הלכה למעשה. רק כך, היא מאמינה, תוכל גם היא להיבחר שוב ב-2013.

אמנם נכון, סרקוזי השתמש באחרונה ברטוריקה לאומנית, שנועדה להביא לו קולות של הימין הקיצוני. בין היתר קרא להדק את הפיקוח על ההגירה ואיים להוציא את צרפת מאמנת שנגן - אבן יסוד של האינטגרציה האירופית, שפירקה את הגבולות הפנימיים ביבשת. ואולם הקנצלרית יודעת שמדובר בטקטיקת בחירות, שלאחריהן הנשיא ישוב לעצמו. כך היה גם לאחר מערכת הבחירות של 2007, שבה נגרר סרקוזי לגרמנופוביה דמגוגית ושגם בה איים "לסגור את גבולות צרפת ולזרוק את המפתח לים התיכון".

מרקוזי (אגב, הצמד הצרפתי-הגרמני הפרו-ישראלי ביותר בתולדות האיחוד) הביאו את שיתוף הפעולה פאריס-ברלין לשלב חדש: שלב שבו מדיניות אירופית נהפכת למדיניות פנים, שלב שבו מתחילים "לחשוב ללא גבולות".

מרקל מצטמררת מהמחשבה על כך שהולנד יחליף את שותפה וינהל את הכלכלה השנייה באירופה. במפלגתו הסוציאליסטית נשמעו קולות שהאשימו אותה בהנהגת "שיטות ביסמארקיות" וקראו למאבק ב"דיקטאט הגרמני". סרקוזי הושווה לראש הממשלה אדואר דלאדייה, השותף הצרפתי לחרפת מינכן. הולנד עצמו מציג מדיניות כלכלית הפוכה מזאת של הקנצלרית. הוא גם הבטיח, שאם ייבחר - יתבע לפתוח שוב את המשא ומתן על האמנה הפיסקלית.

ועם זאת, ההיסטוריה מלמדת, כי בסופו של דבר הפרגמטיזם השלטוני מנצח את האידיאלים, השמורים למי שיושב באופוזיציה. השותפות הצרפתית-גרמנית חזקה מכל חילופים פרסונליים. הולנד כבר הצהיר, שיקיים את ביקורו הנשיאותי הראשון בברלין. אם הוא אמנם ייכנס לארמון האליזה, סביר להניח ש"מרקוזי" יוחלף עד מהרה ב"מרלנד".

Read this article in English: From Merkozy to Merllande?



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5