רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכעוס על גראס, ולהקשיב

הפואמה החריפה, ובחלקה גם המקוממת, של גינטר גראס, עוררה כמובן מיד ים של השמצות, נגדה ובעיקר נגד מחברה, וחלקן מוצדקות. גראס אכן הלך כמה צעדים רחוק (ושקרי) מדי - ישראל לא תשמיד את העם האיראני - ועל זאת הוא נענש, בארצו ובישראל. אבל בדיוק כמו שבתשעת בתי הפואמה היתה הפרזה בשיפוט כלפי ישראל, כך גם התגובות הזועמות עליה לקו באובדן פרופורציה. תום שגב כתב ב"הארץ": "בהנחה (שגראס) לא שוחח באחרונה לא עם הנשיא אחמדינג'אד ולא עם ראש הממשלה נתניהו - משקלה של דעתו כמשקל זבוב" ("לא אנטישמי, פתטי", 5.4); בנימין נתניהו הזכיר את עברו הנאצי של גראס, ושגרירות ישראל בגרמניה הרחיקה לכת עד כדי גיחוך: "אנטישמיות במיטב המסורת האירופית של עלילות דם לקראת הפסח".

ספק אם גראס כיוון ששירו יתפרסם בערב חג הפסח היהודי; עלילת דם אין בו. דווקא תיוגו האוטומטי כאנטישמי הוא עניין מסורתי: כל ביקורת על ישראל זוכה לכך מיד. עברו הנאצי של גראס - התגייסותו כנער לוואפן אס-אס - אין בו כדי לסתום את פיו כ-70 שנה אחר כך, ומשקל דעתו רחוק מלהיות כמשקל זבוב. לפי שגב, כל מי שאינו מדען גרעין, ראש ממשלה ישראלי או נשיא איראני, חייב בשתיקה בנושא המסעיר ביותר את ישראל והעולם כיום. גם זו גישה נפסדת.

ב"דברים שחייבים להיאמר" של גראס יש גם דברים שחייבים להיאמר. מותר וגם צריך לומר שהמדיניות של ישראל מסכנת את שלום העולם. לגיטימית היא גם עמדתו נגד הגרעין הישראלי. מותר לו גם להתנגד לאספקת צוללות לישראל, מבלי שעברו יישלף מיד כטיעון שכנגד. אבל גראס הקצין בלא כל צורך ובאופן המזיק לעמדתו שלו. אולי זהו גילו המתקדם ושאיפתו לזכות בתשומת לב אחרונה, ואולי כי הדברים נכתבו כאשד מלים המתפרץ בבת אחת, אחרי עשרות שנים שבהן היה כמעט בלתי אפשרי למתוח ביקורת על ישראל בגרמניה. ככה זה כשכל ביקורת על ישראל נחשבת ללא לגיטימית ולא תקינה והיא עצורה שנים בבטן: סופה שתתפרץ בקיצוניות. דבריו של גראס התפרסמו רק כמה שבועות אחרי שגרמני חשוב אחר, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, זיגמר גבריאל, כתב שבחברון מתקיים משטר אפרטהייד. גם הוא עורר תגובות נזעמות. לכן מוטב להאזין לדברים ובעיקר להשתחרר סוף-סוף מהאיסור למתוח ביקורת על ישראל בגרמניה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות אליכם

לישראל יש ידידים רבים בגרמניה, יותר מאשר במרבית מדינות אירופה. חלקם תומכים עיוורים, חלקם נגועי רגשות אשם מוצדקים וחלקם ידידי אמת ביקורתיים. יש כמובן גם אנטישמיות בגרמניה, וצודקת היא גם התביעה שגרמניה לא תשכח לעולם. אבל המצב שבו כל גרמני שמעז לבקר את ישראל מואשם מיד באנטישמיות הוא בלתי נסבל. בעקבות מאמר ביקורתי שפירסמתי לפני שנים ב"די וולט" הגרמני אמר לי בזמנו אחד מעורכיו: "אף עיתונאי שלנו לא היה יכול לכתוב מאמר שכזה"; יותר לא הוזמנתי לכתוב בעיתון. במשך שנים נדרש כל עיתונאי שהצטרף לרשת העיתונים הענקית של אקסל שפרינגר לחתום על התחייבות שלא יכתוב לעולם דברים המטילים ספק בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. זהו מצב עניינים לא בריא שסופו פרץ ביקורת מוגזמת כמו זאת של גראס.

גראס לא לבד. גם הסופר הגדול ז'וז'ה סראמאגו פתח את סכור פיו על ישראל בערוב ימיו, אחרי ביקור בשטחים הכבושים, והשווה את הנעשה בהם לאושוויץ. כגראס גם סראמאגו הלך רחוק מדי, אבל לדבריו על הישראלים צריך היה להאזין: "לחיות תחת צללי השואה ולצפות למחילה על כל דבר שיעשו בשם סבלם נראה לי גס. הם לא למדו כלום מסבל הוריהם וסביהם".

אחרי שגינינו את ההפרזה, אחרי שהתנערנו מהחלק הבלתי מוצדק של האשם, צריך להאזין לאישים הדגולים הללו. הם לא אנטישמים, הם מבטאים דעת רבים, ובמקום להאשימם, מוטב להרהר במה שעשינו, שגרם להם להתבטא כך.

Read this article in English: Grass' roots



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות