היום לפני 25 שנה סיכמו מלך ירדן ושר החוץ של מדינת ישראל את סדרת המפגשים החשאיים שקיימו בלונדון במסמך, שנועד להתניע את תהליך השלום הגווע בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא נדע אם הסכם לונדון, שנוסח על ידי המלך חוסיין ושמעון פרס וקרא לכינוסה של ועידת שלום שתהווה את פתיחתו של מו"מ מדיני - היה מוביל להסכם שלום, משום שהוא נגנז לבסוף על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. מה שידוע לנו הוא שישראל שילמה מחיר יקר על עיקשותו של שמיר. הלקח מהמחדל ההוא רלוונטי לימים אלה, שבהם שוב נטלו הירדנים את היוזמה להחייאת תהליך השלום - ונתקלו באדישות מצד ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד.
לו היה מאומץ - הסכם לונדון, שנחתם ב-11 באפריל 1987, היה משרת את האינטרסים של ישראל, של ירדן ושל הפלסטינים. ישראל היתה מנהלת מו"מ עם משלחת ירדנית-פלסטינית, ולא עם אש"ף, המיליטנטי יותר. הירדנים היו מקבלים את השטחים שישראל כבשה ב-1967, והפלסטינים היו נפטרים מעול הכיבוש הישראלי.
שמיר, שחשש מהלחץ שיופעל על ישראל בוועידה בינלאומית, טירפד את ההסכם. היתה זו החלטה קצרת רואי. בדצמבר של אותה שנה התלקחה האינתיפאדה הראשונה, ובעקבותיה התפשטה האלימות בגדה, בעזה ובירושלים. בתגובה הכריז המלך חוסיין, ב-31 ביולי 1988, על ניתוק הקשרים המינהליים והמשפטיים עם הגדה, ובכך שם קץ לתפקידה הרשמי של ירדן בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים. בתוך ארבע שנים מצא עצמו שמיר באותה ועידה בינלאומית שממנה חשש, אך בתנאים הרבה פחות נוחים לישראל. על יורשו, יצחק רבין, נגזר לנהל מו"מ עם מנהיג אש"ף ההפכפך יאסר ערפאת במקום עם חוסיין.
כעת שוב מנסה ירדן להפיח רוח חיים בתהליך השלום. בינואר אירחו הירדנים את השיחות המקדימות בעמאן, ומאז הם מנסים להביא את הישראלים ואת הפלסטינים בחזרה אל שולחן המו"מ. ואולם, בדיוק כפי שמאמצי המלך חוסיין נדחו על ידי שמיר - כך גם יוזמת המלך עבדאללה התקבלה עד כה בצורה פושרת, הפעם על ידי בנימין נתניהו ומחמוד עבאס.
חמישה סיבובים של שיחות גישוש לא הניבו התקדמות רבה. הפלסטינים מסרבים לשוב אל השיחות כל עוד ישראל אינה מקפיאה את הבנייה בהתנחלויות, משחררת אסירים חברי פתח ומסכימה לחזרה לקווי 67'. בנוסף לדחיית התנאים המוקדמים הללו, ממשלת נתניהו מאיימת לפרוש מהשיחות אם ימשיכו הפתח והחמאס בשיחות פיוס. בינתיים, התמקדותה של ישראל באיראן דחקה את העיסוק בתהליך השלום. לירדנים יש סיבה טובה לעודד את השיחות הללו. לנוכח המהפכות בעולם הערבי, המלך עבדאללה חושש ליציבות בארצו, שבה אוכלוסייה פלסטינית גדולה. אינתיפאדה שלישית אם תפרוץ - עלולה לגלוש לירדן.
כך מחמיצים שוב הישראלים והפלסטינים הזדמנות לממש את פתרון שתי המדינות. נתניהו עומד כיום מול המנהיגות הפלסטינית המתונה והפרגמטית ביותר בתולדות הסכסוך, שמחויבת לאי אלימות ולמדינה פלסטינית החיה בשלום לצד ישראל. עבאס, לעומת זאת, ניצב מול ממשלה יציבה ביותר, שוודאי תצליח למכור הסדר שלום לציבור הישראלי.
כפי שהוכיחו עשרות שנים - אין בעצם קיומן של שיחות כדי להבטיח הצלחה. עם זאת, הפסקתן מסוכנת עוד יותר. בדיוק כפי שקריסתו של הסכם לונדון הביאה לפריצת האינתיפאדה הראשונה ולהסתלקות חוסיין מהשתתפות במו"מ בין ישראל לפלסטינים - כישלון היוזמה הירדנית הנוכחית עלול להוביל לחידוש שפיכות הדמים ולהחלפתו של הפרטנר הפלסטיני המתון במנהיגות קיצונית יותר, כנראה בראשות החמאס. כאשר שני הצדדים נעשים ספקנים יותר ויותר בנוגע לפתרון שתי המדינות, אינתיפאדה שלישית עלולה להיות רק אות הפתיחה למה שעלול עוד לקרות.
ד"ר זיו מלמד יחסים בינלאומיים
ב-American University of International Service
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
