אז נתניהו, תוקפים או לא?

בראש רשימת הניכויים שאני עוסק בהם כרגע - בעקבות "ראיון הניכויים" של ראש הממשלה ‏("בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין"‏) - ניצב ניכוי איומי החורף נגד איראן. לפחות כדי לישון טוב. מספרים על איש שהיה חוזר מאוחר בלילה וחולץ את נעליו בקול חגיגי צורם. השכנים המסכנים, ששנתם נדדה, ביקשו מהשכן שיתחשב. בלילה שלמחרת, אחרי שזרק את הנעל הראשונה בתרועה המוכרת, נזכר ידידנו המתחשב בשכניו, ואת הנעל השנייה חלץ בשקט גמור. אחרי חצי שעה בא אליו שכן ואמר לו: נו, תוריד את הנעל השנייה, רוצים לישון כבר.


כרגע אנחנו מחכים שבנימין נתניהו, שמחזיק את ההמונים במתח הורס, יוריד את הנעל השנייה. החופשה כבר לא חופשה, השינה נודדת והסיוט חוגג. נו, כבוד ראש הממשלה, מתקיפים או לא מתקיפים. מה עוד שהמומחים אמרו בעונת האיומים, שאם רוצים להפציץ מפציצים, לא מאיימים. וכך, באופן פרדוקסלי, בעונת האיומים היינו אמורים להיות רגועים. כרגע, בתור פרנואיד כרוני, אני שרוי במתח רב דווקא מכיוון שהכל שקט, גם כי סערות, כידוע, פורצות אחרי השקט. מצד שני מה נעשה אם האיראנים יארגנו איזו הפתעה, מין מתקפה כזאת שתזכיר את הפתעת 1973, מה עוד שהם לא מאיימים.


בין לבין הוסר, בהכרעה מוחצת, איום המטס, תוך שנסגר כמעט המרחב האווירי של ישראל. הטרנד עכשיו הוא גם לאיים וגם להתחפר. לאיים על איראן ולהעסיק את כל העולם בלהחזיק את נתניהו, ובן בזמן להתחפר מול איום פעוט של מטס פעילי שלום. ואם "האויבים" יארגנו, ובתקווה שאני לא נותן להם רעיונות, גם צעדה וגם משט וגם מטס - הממשלה הפטריוטית עוד תנתק את ישראל ביוזמתה מהעולם החיצון.


הטרנד של ההתחפרות עבד שעות נוספות גם כשנורה לאחרונה הטיל לעבר אילת. נתניהו איים שאם הירי מסיני יימשך, תוצב כיפת ברזל גם בגבול המצרי. מספרים על כפר נידח שבגלל כביש מלא בורות התרחשו בו תאונות רבות. הנהגת הכפר התכנסה. אחד הציע להקים בית חולים שדה ליד הכביש כדי לטפל על המקום בפצועים. השני הציע להציב דרך קבע אמבולנס במקום. אחרי כמה סיבובי הצעות קם איש בעל אינטליגנציה בינונית ומטה, והציע לתקן את הכביש. לא צריך הרבה דמיון בשביל לדעת שהמציע התמים הושתק, וגם הותקף בטענה שהוא מוג לב.


ונחזור לעניינינו, שאין בהם שום דמיון לכביש המקרטע ההוא. אם כל ירייה תביא להצבת עוד כיפת ברזל, אזי תוצף הארץ בכיפות ברזל, והחיים יתנהלו, בעליזות, בתוך אקווריום. מי שירוויח במיוחד יהיו הערבים אזרחי המדינה, שהתברכו במנהג לירות צרורות בחתונות, ועכשיו יהיו להם כיפות ברזל לשימוש אישי, בשלל צבעים.


יש האומרים: מפציצים או לא מפציצים, העיקר שההרתעה שוקמה. לפעמים אני פוגש בצעירים שסיפורי גבורה של עבריינים שובים את לבם. הם מתפעלים מגיבור מסוים, שכולם מפחדים ממנו. אני אומר להם שגם גיבור כזה, במעמקי נפשו, מפחד מכולם. ובניסיון לצנן את התלהבותם אני שואל, מה משתלם יותר: לככב בכל תגרה, או לנהוג כאדם מהשורה. לפי הסטטיסטיקה, האנשים שלא ששים אלי קרב שורדים יותר, חיים טוב יותר ועצביהם בריאים יותר.


בערבית אומרים לאלה שכולם מפחדים מהם: "לא בכל פעם יוצא הכד שלם".

Read this article in English: Waiting for the other shoe to drop



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5