רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאורותך עיוורת, האומץ שלך פתטי

תגובות

שלום גינטר. חלפו שלושה שבועות של התבצרות קוטבית: בעוד ציבורים בגרמניה היללוך, הישראלים דווקא מתחו ביקורת. התבצרות זו ממשיכה את היחסים המיוחדים בין גרמנים ליהודים, שאותם אני מבקש לפרש.

אני רוצה להתחיל בנו, בישראלים. כתבת, כי עונשך יהיה פסק דין שיקבע שאתה אנטישמי. צדקת. הביקורת פה לא הפתיעה אותך. ציפית לזעם, והוא, רפלקסיבי, אכן התפרץ. נאצי, קוראים לך רבים, וגם גבלס והיטלר. בגלל הטראומה הישראלים עושים כמעשה ספרך, "קילוף הבצל": משילים שכבה אחר שכבה, מגלים בך ובספריך סממנים של נאצי. קו ישיר מוליך מבחינתנו בין הוואפן אס-אס לשירך. אנחנו מחפשים במלותיך את הנאצי הנסתר, את שונא היהודים.

התרבות שלנו חשדנית, פרנואידית משהו. אנחנו מניחים, כי חברבורות הנאצי שלך נשארו גם אחרי שמירקת אותן במלים. אנחנו מסתכלים עליך ורואים את שאתה מדחיק. לא שכחנו מי היית. אבל בניגוד אלינו, אתה שוכח מרצון. ב"קילוף הבצל" סיפרת, שאחרי ההתאבדות של היטלר מחקת אותו מזיכרונך. כאילו לא היית נאצי. ומאז, 70 שנה הסתתרת.

היום, אתה אומר, אני אחר: נאור, מודע ואחראי. אבל הישראלים אינם מאמינים לך. אתה מתופף בפח וזוכה בנובל, אבל אנחנו רואים את רשת ההסוואה המסתירה את האמת העמוקה שלך. שבעיניך, אנחנו אויבי העולם. שוב.

אתה מאשים, כי אנחנו הסכנה לשלום העולם. אתה מאשים אותנו בהתחמקות מפיקוח. ואתה מאשים את העולם בשיתוף פעולה עם המניפולטיביות הישראלית. אבל רק את עצמך ואת שכמותך עליך להאשים. רק בגללכם התרבות הישראלית מצהירה ש"בעל הבית השתגע". אתם יצרתם בנו מנטליות של מצור. כי כשאתם טבחתם בנו, ממלכות תבל לא סיכלו זאת. לכן, אומרים הישראלים, "לעולם לא עוד", באונות ועצבנות אסטרטגית. למדנו לא לסמוך, ואנחנו יודעים שביום הדין לא תעזרו לנו; לא אתה, לא הבריטים, ספק אם האמריקאים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

למעשה, בגללך אנחנו חרדים גם אחרי 70 שנה. אתה חוללת בנו טראומה קיומית. בגללך גם מתעוררת דאגתנו, שאולי גם גרמניה עוד כזאת. אנחנו קוראים את שירך ואת הספרות הגרמנית מהעשורים האחרונים ודואגים, כי אולי אתה, כעמיתיך, ממציא את עצמך מחדש ומצייר עולם מתוך תקווה לגאולה. אתה אומר שאתה הקורבן, שהיטלר פצע אותך ואת ארצך ושבגלל הכתם שהנאצים הטילו עליך התקשית להודות שהיית כזה. מאותה סיבה גם שתקת עד עתה. וכנגד שתיקת האשמה אמרת כעת את שיש לומר. נקטת עמדה מוסרית מפוצלת, במיטב המסורת הגרמנית.

התרבות הגרמנית מאפשרת לך לעשות - ולהגיד: לא עשיתי, לא אני, לא באמת. להגיד, שבעצם היית קורבן, שבסך הכל חיבבת יהודים. תרבותך מאפשרת לחצוץ בין ביקורת לפעולה, בין אחריות לנאורות. פיצול זה איפשר לך לעלוץ ברייך השלישי ולהדחיק מזיכרונך זוועות שחוללת. עד היום התרבות שלך מאפשרת לך להכחיש בלי להחביא, להראות כדי להשכיח.

פיצול זה מאפשר לך להדחיק חלק מהותי בך ולהשכיח מי היית. גתה זיהה פיצול זה בפאוסט כשאמר, כי שני צדדים לאדם - מלאך לבן וזך מצד אחד, שטן שחור ואלים מצד אחר. זו אותה נפש גרמנית שאיבחן פרויד, שאיפיין מאן בדוקטור פאוסטוס. היום אתה מתהדר בזוך הנאור, אומר שבשעת האפס גדעת מנפשך את השטן והשלכת אל האין. אבל הישראלים עדיין מזהים בך צד אפל, חוששים מהתפרצותו המחודשת. נדמה, שגם אתה חושש מהכתם השחור המתחיל לגדול בך מחדש.

כמוך, לרבים בארצך האשמה כבדה מנשוא. בשל כך תנועת הזיכרון שלך, כמו בהילוך של סרטן, היא עקומה. אתרי זיכרון, כמוך, מציגים-אך-מסתירים. אתה מציג עובדות, אך מסתיר אמיתות. אתה מספר, אך מסיר מעצמך אחריות. שוב פועל בך הפיצול התרבותי הגרמני: אתה אומר "הנאצים", אך שוכח ומשכיח את שכניך. אתה אומר "הם", ומסתיר שזה אתה.

בשל פיצול זה תרבות הזיכרון שלך מדחיקה, מסתירה, ואף שונאת את המודחק שחוזר. כן, אתה זוכר, אך מחמיא לארצך ש"התמודדה עם הפשע" יותר מכל אומה אחרת. אתה טופח למצפונך על שכם ואומר, שלמרות הכתם הבל-יימחה, אתה הוא דווקא האביר שאומר את שיש לומר. אתה מודה ומכחיש בבית אחד.

מנקודת ראותנו, גינטר, נאורותך עיוורת והאומץ שלך פתטי. הטראומה שלנו חושפת את יוהרתך. הפחד שהטבעת בנפשנו מדריך אותנו לחשוף את מחשבתך הסמויה - שהיא, שאתה טוב משאר העולם, טוב מן המערב, מן היהודים ומן הישראלים. אתה כותב שאתה האביר הלבן והנאור, בעוד אנחנו, שוב אנחנו, החיידק השחור המאיים על העולם. כתבת טקסט תרבותי שגרתי: החלפת את המלים בפרוטוקולים, אך לא את המנגינה.

שירך ומילותי הם הד לקשר שבין גרמנים, יהודים וישראלים. היהודים ביקשו להשתלב בגרמניה ולתרום לתרבותה. כך גם היום. למרות השואה, הכמיהה הישראלית נמשכת. רבים רוצים לחיות בברלין מתוך רצון שתכיר בכשרוננו, שתגיד סוף-סוף שאנחנו מעשירים את תרבותך. ואתה? אתה בא לישראל לפצותנו בכסף ובזהב אנושי.

אבל למרות תנועות ההתקרבות, היינו ונותרנו מקובצים סביב שני סיפורים. זה מחולל את זה, ולהיפך. אנחנו, אני-אתה, ישראל-גרמניה - סיפור של שנאה, חובה וכמיהה.

פרופ' יאיר מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות