בניכוי המצב - מצבנו מצוין

כשהיקום הישראלי היה עדיין צעיר ומלא תקוות, צייר הקריקטוריסט דוש את הדמות האיקונית ששיקפה את הראייה העצמית הקולקטיבית: "שרוליק" - ילד תמים בכובע טמבל, שכוונותיו טהורות וידיו נקיות. אילו נדרשנו לעדכן כיום את האיקון הזה, ייתכן שישראלים רבים היו עדיין דבקים בדימוינו העצמי כילד תם בעולם עוין; אך ברוח הזמן - לפחות זו הנושבת מהממשלה - כובע הטמבל היה מוחלף בקסקט, וחולצת החאקי בטלאי צהוב.

בעיני משקיפים זרים, או בעלי ראייה ביקורתית יותר, ישראל כבר מצטיירת אחרת: אולי בדמות איש צבא-כיבוש חבוש כיפה, אוחז ברובה, היסטרי וקצר רוח, ספק מאיים ספק מאוים, מוכן להנחית "לאטמה" בפרצוף של כל גוי או שמאלן מזדמן, ולראות את עצמו כקורבן של פוגרום.

מעשה שטן, הסטריאוטיפ הלא מחמיא הגיח באחרונה ולבש דמות בשר ודם. התגובות ההיסטריות על פרשת סא"ל אייזנר - תשואות ותמיכה במגזרים רחבים (שחשפו בכך את מהותם שלהם), ומצד אחר מאמץ תזזיתי להקהות את התקרית בעיקר מטעמי "הסברה" - דווקא הן מוכיחות עד כמה דמות זו היא ייצוגית באמת. שכן שום מאמץ הסברה לא יוכל להכחיש את התהליך העובר על ישראל. זו הופכת יותר ויותר לקהילה אתנוצנטרית דתית, לעומתית, בעלת פתיל מתקצר, באפס סבלנות וסובלנות לכל בדל ביקורת או מחשבה חופשית שאינה מתיישרת עם הסמן הימני הקיצוני ביותר. היא נתפשת כמדינה ברוטלית החיה בהיסטריה ובחרדת קיום מלובה היטב, הרואה בכל תהליך מדיני מזימה, בכל תזוזה בשטח עילה למלחמה, בכל ביקורת - פוגרום אנטישמי.

בשנה ה-64 לעצמאותה, מתקיים בישראל ניגוד מוזר: מצד אחד, השלמה כביכול עם נצחיות הסכסוך ועם ההשקפה שאין לו פתרון; מצד אחר, אובדן הכישורים ותחושת החוסן הנדרשים לעמידה במסקנה הזאת.

במקום להתחשל לעומת הסכסוך לדורות, נראה שישראל רק נעשתה שבירה ורגישה יותר לכל נגיעה, ולו הקלה ביותר. צל הרים נראה כהרים; כל מה שמיטיב במשהו עם הפלסטינים נתפש כמאיים עלינו. כל פעולת מחאה הפגנתית נחשבת ל"מטס" של הלופטוואפה, או ל"משט" אימתני נוסח הארמדה הספרדית, וכל משקיף זר נתפש כאויב הדורש "מבצע" ו"חתירה למגע". איך מתיישבת רגישות נוירוטית כזאת עם הנכונות כביכול למלחמת נצח? אולי לפסיכיאטר של "האח הגדול" פתרונים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם

ישראל כאילו נעטפה בבועה קיומית מוזרה: מצד אחד - בקליפה החיצונית - יש שקט ביטחוני יחסי, המתמשך באופן נדיר ומבורך זה שלוש שנים. אך מבפנים, במקום תחושת חוסן ורגיעת מה, מבעבעים פחדים, גואות העצבנות והאלימות. בהעדר חזון חיובי, ותחת הנהגה המשדרת לעומתיות בלבד, ישראל כמו רק אורבת לכל איום או ביקורת עליה כדי להתנפל על מבקריה, ואז להמתין להתגרות הבאה. זה טעם חיינו המדיניים כיום.

הבועה הדיסוננטית הזאת - ספק מיוצרת על ידי אישיות ראש הממשלה, ספק מייצרת את מנהיגותו - אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. יום אחד היא תתבקע ותפקע: במפץ או ביבבה, מבחוץ או מבפנים. אבל עד אז, בפרפרזה על דברי נתניהו: בניכוי הערבים, החרדים, הפלסטינים, גוש דן, המפגינים, השמאל, המרכז, "הארץ", "ניו יורק טיימס", ערוץ 10, אירופה, אסיה, אפריקה, אובמה, ההווה והעתיד - מצבנו מעולם לא היה טוב יותר.

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות