כאשר לה פן מודה לישראל

כשנפגשנו לראשונה (במארס 2004) היא היתה עדיין הילדה של אבא. כבר מוכרת, ואפילו פופולרית, אבל מכונסת עדיין בצלו הגדול. כשמרין לה פן דיברה, ז'אן-מרי הביט בה בעינו הבריאה (את השנייה החליפה זכוכית, זכר לקטטה אלימה). די היה במבטיו, בשפת הגוף ובדינמיקה שנוצרה בחדר כדי להבין, שיהיה עליה לעבור כברת דרך קודם שיתאפשר לה להיכנס לנעליו.

בפגישתנו השנייה, בתחילת קמפיין הבחירות, כבר איימה להעמיד את הישגיו בצל הצלחתה הממשמשת ובאה: "יריבינו כבר רועדים", הצהירה, "בקרוב יובס הממסד השלטוני הלא ראוי", והיא - מרין - תיכנס לארמון האליזה.

נכון, "הנשיאה לה פן" - זהו עדיין חזון דמיוני. אבל מרין, שתרמה למפלגתה את הישגה הגדול ביותר (17.9%), נהפכה ל"ממליכת המלכים", וכבר הכתירה את סרקוזי לנשיא הראשון בתולדות הרפובליקה ה-5 המפסיד בסיבוב הבחירות הראשון. שוב ושוב היא מצהירה, שמדובר רק ב"שלב הראשון במאבק על צרפת". המטרה שלה היא להיהפך לאלטרנטיבה ריאלית לשמאל על ידי הקמת "ימין חדש", "אמיתי". אחרי שהימין "המזויף" איבד אשתקד את הסנאט ויאבד את הנשיאות בשבוע הבא, היא תגרום להתפוררותו הסופית כשתיכנס, ביוני, לאסיפה הלאומית. אז שוב תרעד האדמה באירופה כולה. לה פן ניהלה קמפיין חכם ומתוחכם, והוא שהביא אותה עד הלום. אבל, מן הסתם, היא גם אסירת תודה ללא מעט גורמים, שכמו עשו יד אחת לסייע לבחירתה:

תודה גדולה היא חבה למוחמד מראח - המפגע מטולוז - ש"הוכיח" שהמהגרים והמוסלמים הם אכן האויב מספר 1 של הרפובליקה. האיש הנכון, שהגיע למקום הנכון בזמן הנכון - כל כך נכון, עד כי היה אפשר לחשוב שמדובר בסוכן שתול, "שאהיד" של הימין הקיצוני;

תודה גם למשבר הכלכלי, לאבטלה המטפסת ולכוח הקנייה המידלדל, שאיפשרו להגדיל באופן ניכר את מצבת המאמינים בבדיה, ולפיה אירופה והאירו הם האויב מספר 2. תודה חמה לנשיא היוצא, שניסה בכוח לגנוב את האג'נדה של החזית הלאומית, ותרם בכך להגשמת מטרתה הנכספת - ה"דה-דמוניזציה" שלה.

בחירות בצרפת - סיקור מיוחד

ותודה מקרב לב גם לכמה ידידים מישראל: לשגרירנו באו"ם שכיבד את לה פן בנוכחותו באירוע שקיימה בניו יורק, ותרם לה פוטו-אופ יקרה מפז; לסגן השר איוב קרא וחברים נוספים בימין, האחראים לטיפוח ברית עם הלאומנים והאנטישמים הידועים באירופה, אחיה הרוחניים של לה פן; ולמדינת היהודים, זו הרשמית, שלקתה באלם מוחלט לנוכח תופעות אלה, עד כי יש החושדים שמדובר במדיניות מכוונת, המשתלבת היטב בבנאליזציה של השואה, שבה לוקים מנהיגיה.

התמיכה בלה פן ודומיה תישפט על ידי ההיסטוריה. ואולם דומה שאפשר כבר לקבוע, כי מדובר באיוולת, אפילו לשיטת התומכים עצמם. שהרי אם איראן היא גרמניה הנאצית, ואם סרקוזי הוא המנהיג המערבי הנחוש ביותר למנוע את התגרענותה, הפלתו וחיזוק יריבתו המרה הם ירייה מדויקת ברגל; איוולת, כי 2012 אינה 1938, אבל נפילת האירו והתפרקות האיחוד הן ערובה לחזרה לעידן כאוטי של לאומנות ומלחמות דמים; איוולת, כי לה פן אינה מסוגלת להתנתק ממורשת אביה ומהגרעין הווישיסטי והאנטישמי של מפלגתה: בראיונותיה ל"הארץ" תקפה את הנשיא שיראק על שקיבל ב-1995 אחריות לפשעי משטר וישי.

העלאת האפשרות, שתחקה את ג'נפרנקו פיני - שעמד בעבר בראש המפלגה הפשיסטית האיטלקית והתנצל ב-2003 לפני העם היהודי - הוציאה אותה משלוותה. לרגע צץ לו הדמון החבוי. בשום מקרה, הבהירה, "לא תדבר סרה בארצה" ולא תגנה את פשעי הפשיזם הצרפתי.

האם יש מקום לדאגה בעקבות התחזקות הימין הקיצוני? דברו על זה בפייסבוק

ואיוולת, לבסוף, כי לה פן אינה מתחנפת ואינה חוסכת בביקורת על מדיניות הימין בישראל: היא אינה מסתירה את התנגדותה להתנחלויות, את תמיכתה בהכרה בפלסטין באו"ם, את דעתה על הגרעין - "ההגנתי" - של איראן ואת התנגדותה לתקיפת מתקניה - שתהיה "הפרה בוטה של החוק הבינלאומי".

אולי בכל זאת 1938?

Read this article in English: Merci, Israel

דגל צרפתבלומברג


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות