איפה היונה בחגיגות העצמאות

בשבוע שעבר ביקשתי מתלמידי לעצב גלויות לרגל יום העצמאות ה-64. אחד ויחיד מהם צייר יונת שלום מעופפת ברקיע, ענף זית בפיה. זהו כנראה ילד שגדל בבית חריג. האמת היא, שהשלום נעלם מהתודעה הישראלית. כתוצאה, אין לו עוד זכר בחגיגות הלאום.

בילדותי נהגנו לנופף ביום העצמאות בדגלוני כחול-לבן לצלילי "אני נולדתי לשלום, שרק יגיע", ויום הזיכרון צוין תמיד מתוך תקווה עיקשת, שבעתיד לא יהיו עוד חללים. כיום איש אינו מעז להביע בטקסים משאלה כזאת; זו תהיה אמירה חלולה במדינה שהסירה רשמית את השלום מעל סדר היום שלה.

מדובר במהלך דרמטי, היסטורי, שמתקבל משום מה בשוויון נפש. השאיפה לשלום, ולו גם ברמה ההצהרתית, היתה אבן יסוד במפעל הציוני. שלום כערך, כרעיון בסיסי וקיומי. שלום כטעם לחיים, כנחמה, כהבטחה. לא כזה שנלעס עם השנים לכדי ייצוגים מילוליים מעוקרים וטכניים נוסח "תהליך מדיני", "מפת הדרכים", "מתווה קלינטון", או "אנאפוליס".

אמת, היה מן השקר והצדקנות והחולמנות במשאלת הלב המופשטת מדי של השלום. "ידנו המושטת לשלום" הושטה באופן די רפה, בעירבון מוגבל למדי, וגם נכוותה לפעמים. ועדיין, הייאוש מהשלום מצטייר כמרחיק לכת ובעל משמעות קודרת. את החזון על עתיד טוב והגיוני יותר החליפו התפלשות בזכר השואה, עיסוק נואש ב"הסברה" והיאחזות כפייתית ב"איומים" (טרור, איראן, אנטישמיות).

התהליך ההרסני הזה מגיע כמובן לשיאו תחת שלטון בנימין נתניהו ובעידודו הנמרץ. אותו נתניהו, שלכהונתו הראשונה נבחר תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח". ניסיון לנצח בקלפי בלי מחויבות ברורה ומוצהרת לאתוס השלום הצטייר בימים ההם כמתכון להתאבדות אלקטורלית. כעבור פחות משנות דור, התהפכו היוצרות לחלוטין.

האם התמכרנו לביטחון או שפשוט התפכחנו? דברו על זה בפייסבוק

קשה להבין, מדוע מאסו הישראלים ברעיון הבסיסי של הסדרי קבע. הרי שני הסכמי השלום הרשמיים שעליהם חתמה ישראל עם משטרים ריבוניים החזיקו מעמד מאז בלא ערעור. גם הסדרי אי-לוחמה בגבול הסורי, שאפילו אינם חוזי שלום, נשמרו בקפדנות. דווקא שתי נסיגות חד צדדיות, בלא הסכם ובלא פרטנר, הולידו המשך של עוינות ולוחמה משטחי לבנון ועזה. גם הסכמי ביניים בעייתיים בגדה המערבית, בלא פשרות אמיתיות והכרעות אמיתיות, הביאו לפורענות.

אבל משאבי השכל והיוזמה הישראליים, אלה שמצמיחים חתני נובל ומעצמת היי-טק ותעשיית נשק משגשגת, אינם מגויסים להשגת השלום. וכשראש השב"כ לשעבר קובע, שמסלול ההידברות עם הפלסטינים נזנח משיקולים קואליציוניים, מופעל נגדו מיד מערך תעמולה משומן של פוליטיקאים חסרי אחריות ועיתונאים מגויסים. נשמעות מהם השמצות אישיות מבישות, תלונות על "הסגנון" ו"העיתוי", ושום מלה לגופו של הטיעון המצמרר. והנה מתקרבות גם בחירות כלליות, שבהן שוב יאפשרו הישראלים למועמדיהם להציע להם אופק נטול שלום.

כיצד זה ייתכן? נראה, שמרוב אובססיה לביטחון התמכרו הישראלים לביטחוניזם. טושטש ההבדל בין אמצעי למטרה, בין טקטיקה לאסטרטגיה. נשכח, שספרטה לא האריכה ימים ומצדה נפלה על חרבה. בשנה ה-64 לקוממיות ישראל חזרו ראיונות עם הרמטכ"ל לככב בתפריט התקשורתי לחג, ותמונת המטס של חיל האוויר היתה ונותרה הייצוג המובהק של יום העצמאות. היא הופיעה למחרת על שערי העיתונים, כשאחד מהם מציג אף-15 בשמי תל אביב תחת הכיתוב "רגע של גאווה". גם תמונת היעף של אותם מטוסים בשמי אושוויץ נחשבת בעיני רבים למפגן השיא של המפעל הציוני.

על מה הגאווה הגדולה? על מכונות מלחמה אמריקאיות, שנרכשו במיליוני דולרים מתקציב סיוע אמריקאי ומוטסות בידי ישראלים לציון ימי חג או אבל לאומיים? הגאווה האמיתית תהיה להפריח שוב לשמים את יונת השלום, ענף זית בפיה, לתפארת מדינת ישראל.

Read this article in English: What happened to the dove?

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות