מסדר קדושי הביטחון

אין עוד מקום בעולם, חוץ מבכמה דיקטטורות, שבו כמו בישראל "קהילת הביטחון" איננו מונח קיבוצי שמתייחס לקבוצת אנשים שעוסקים בביטחון, מפקדים על עוצבות או מנהלים מלחמה חשאית מעבר לקווי האויב, אלא מקום קדוש. מקום קדוש שיש בו פוסקי הלכה ספורים, כאלה שקיבלו הכשר מפוסקי ההלכה שקדמו להם, ושכתבי הקודש בו דקים כעוביה של פקודת מבצע, והפולחן מורכב מקריצות וחיוכים דקים שמובנים רק לכלי הקודש, וממשפטים ספורים שהציבור, כל הציבור, נדרש לשנן באדיקות ולזמזמם כמנטרה. בדיוק כמו בכל אשראם.

להבדיל ממסדרים דתיים אחרים, הכהונה במסדר הביטחון הישראלי מוגבלת בזמן אבל החיים בו הם חיי נצח, כל עוד מקבלים הגורואים על עצמם את כלליו. אלה כללים קלים ופשוטים, בעצם כלל אחד מרכזי: מותר להשתין בתוך האשראם - גם אחד על השני - אסור להשתין מחוץ לאשראם פנימה.

את הכלל הזה הפרו שלושה גורואי צמרת, שיכלו לנופף לנצח בכלי קטורת מבושמים באשראם סביב מזבח הביטחון, ואף לזכות במקום מכובד בדירקטוריון המדינה. במקום זאת חשבו בטעות שמעמדם לשעבר מתיר להם לפגוע בקודש הקודשים. עוזי ארד, מאיר דגן ויובל דיסקין לא המציאו את מסדר קדושי הביטחון, אבל הם חיו היטב על פי כלליו, נהנו מן הגלימה הצחורה עם ציצית התכלת שמוענקת לכל חשמן מתדמית של זכים מכל פגם, עד כדי כך שאפילו ראשי ממשלה ושרים חששו להמרות את פיהם. והציבור? כלום יש מאמין אחד שרוצה לערער על סמכותו של האפיפיור? על עוצמתו של אלוהים? על קדושת קהילת הביטחון? הם הרי יודעים את הסודות הכמוסים, הם בהחלט הקדישו את חייהם למען הכלל, אבל כמו כל כהן, גדולתם היתה בכך שהם הצליחו להורות לציבור המאמינים להקשיב ולציית להם ללא עוררין.

דיסקין ודגן נהגו נכון כשביקרו את רה"מ בתקשורת? דברו על זה בפייסבוק

גם בכך אין להאשימם בהמצאת הגלגל. כריעת הברך הכנועה בפני איקונין הביטחון היא הפולחן שמלווה את המדינה מאז הקמתה. סביבו מטופחת במומחיות תרבות האיום והרדיפה, על פי מידת הטמעתה נמדדת איכותו של האזרח המאמין, שאינו יכול להיות אזרח של ממש ללא שותפות במקדש הביטחון.

ארד, דגן ודיסקין מכירים היטב את סדרי החיים בהיכל. מכאן התימהון על מעידתם הקשה כשסברו שהם יכולים להקים אשראם חלופי. שדי להם בשירות ארוך ועטור תהילה, כדי לפתוח סניף מתחרה להיכל הרשמי.

פתאום התברר להם שהפצצת איראן תהיה משגה היסטורי, לפתע הוסט הפרגוד והתברר שישראל אשמה לא פחות מן הפלסטינים בהכשלת תהליך השלום, ובאלומת פנס מסנוורת האיר ארד את סמטאותיו המעוקלות של תהליך קבלת ההחלטות במשרד ראש הממשלה. אבל כל אלה מחווירים לעומת הסכנה הנוראה שדבריהם ירסקו את יציבות הקשר שבין ההיכל הרשמי למאמיניו.

ואכן, הסערה שהתחוללה סביב התבטאויותיהם, ובמיוחד זו של דיסקין, איננה כל כך בגלל מה שאמרו. כן הפצצה או לא הפצצה באיראן, כן או לא ריסוק האסטרטגיה הישראלית שבנתה עצמה סביב תדמיתה של איראן כמדינה לא רציונלית, או האם ישראל אשמה בכישלון השיחות עם הפלסטינים. לא על כך טענת המבקרים. על אלה הרי יש לנו שיח קאנוני שאי אפשר לקעקע אותו ואיש לא יצליח לבלבל אותנו עם העובדות. הזעקה קמה בגלל מי שאמר, נכון יותר, בגלל הבגידה במסדר והפגיעה במשיחים.

כדי לטייח את הנזק נשלפו מיד התיקים האישיים. דיסקין רצה להיות ראש מוסד ולא נתנו לו. ארד הוא בעל פתיל קצר שהסתכסך עם בנימין נתניהו על רקע סמכויות, על דגן עדיין לא מצאו דבר, אבל אם ימשיך להרגיז, עוד ימצאו משהו. הצרה היא ששני מועדוני הביטחון, הרשמי והחלופי, קולעים אותנו לדילמה קשה. מצד אחד, אולפנו להאמין לכל מוצא פיהם של המכהנים בתפקידים הנעלים, מצד אחר, הרי גם כהונתם תסתיים מתישהו, וגם הם עלולים בבוא היום לטלטל את אמונתנו העיוורת במשיחינו.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות