כלא נפחא אשר בפינלנד

בפינלנד הרחוקה נשקפת סכנה לחייהם של ארבעה כלואים ששובתים רעב כששים יום ויותר. בערבות השלג, שם נמצאים בתי הכלא נפחה, אשקלון, גלבוע ואחרים, קרוב לאלפיים אסירים - בעצם החלטתם שלא לאכול ובנכונותם להסתכן בצעדי עונשין נוספים מצד הרשויות - מזכירים שהם בני אדם.

שירות בתי הסוהר אינו צריך להתאמץ כדי להחביא את דבר שביתת הרעב ההמונית מידיעת הישראלים. הישראלים, ברובם הגדול, אוהבים לקטלג את כל כלואיהם הפלסטינים כרוצחים מתועבים או סתם מחבלים. מראש אין להם עניין בכל מעשה שמלמד על אומץ לב אישי וקבוצתי של האסירים הפלסטינים ושמעניק להם קווי מתאר אנושיים.

עצירים מינהליים מוחזקים בלא משפט במשך שנים, בהשראת תקנות החירום של המנדט הבריטי? מה זה חשוב. מאות אסירי עזה לא ראו את בני משפחותיהם הקרובים כבר שש שנים ויותר? למה שזה יעניין מישהו. כשגלעד שליט היה בשביו בעזה שלילת הביקורים הוצגה כ"לחץ מידתי". עכשיו, מששוחרר שליט - למי אכפת שהמידתיות נמשכת, והאסירים מעזה עוד לא זכו לביקורי יקיריהם. אז מה? למה צריך לעניין אותנו שכלואים פלסטינים שנמצאים בהפרדה למשך שנים ארוכות, גם הם לא זוכים לזכות אנוש בסיסית זו, וחל עליהם איסור לראות את קרוביהם במשך שלוש, חמש ועשר שנים? כל הנהלה רגילה של בתי סוהר היתה מקדמת בברכה את דרישת האסירים לחזור וללמוד באוניברסיטה הפתוחה. הלימודים מבטיחים הורדת מתח בין כותלי הכלא. אבל הרי אנחנו במצב רוח של הכנעה.

בתקשורת שלנו האסירים הפלסטינים מקבלים שמות ופנים רק כשאלו יכולים להוכיח את "נתעבותם". שמותיהם ופניהם לא יוזכרו בהקשר ההיסטוריה האישית, המשפחתית והלאומית שלהם במשך יותר מ-60 שנה: גירוש, גלות, הרס בית, הריגת ופציעת בני משפחה וחברים בידי חיילים ישראלים או זוטות שגרתיות כמו חייל שהיכה ופקיד שהפקיע אדמה. אסירים פלסטינים מוזכרים בהקשר למספר מאסרי העולם שלהם. אבל אלופים ישראלים בדימוס ובשירות פעיל, אהובים ומכובדים על כל, אחראים להרג אזרחים פלסטינים (ולבנונים) רבים בהרבה ממספר האזרחים הישראלים שהאסירים הרגו. ההיסטוריה - השבח לקליאו, המוזה הממונה על ההיסטוריה - כבר לא נכתבת בלעדית בידי המנצחים. אבל הכובשים עדיין קובעים מיהו גיבור, מי החייל שישפוט ומי הנאשם שלפני הרשעתו כבר הוכרז מחבל. וכך הפלסטינים לא מוכרים כשבויי מלחמה, שרק כלי הקטל שבידיהם אינם מתוחכמים ומפותחים כמו אלה שבידי כולאיהם.

כל החמרה בתנאי הכליאה שלהם אינה מספקת את הישראלים. כשמדובר בפלסטינים, אין די בענישה. הכלא צריך להיות גם נקמה בלתי פוסקת, ולהמשיך במה שמנסה ישראל לעשות גם מחוצה לו: לפורר את הקולקטיב, להחליש את הפרט, להרתיע אחרים מההתנגדות לשלטון הזר. שביתת הרעב היא מעשה התרסה מול המטרות האלו. אכן, לא כל האסירים הפלסטינים הצטרפו. בכלא, כמו מחוצה לו, אין אותה לכידות פוליטית וחברתית כפי שהיתה פעם, ורבים מהכלואים חסרים את החינוך החברתי והתרבותי שאיפיין את קודמיהם. ובכל זאת, שביתת הרעב שבה ומדגישה את האופי הפוליטי במהותו של קולקטיב האסירים הפלסטינים שבכלא הישראלי.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות