אמנות ההתחמקות מקונפליקטים

הקונפליקט עומד בבסיסו של הרומן, כך מלמדים לפעמים בתורת הספרות. ללא קונפליקט בין אנשים, רצונות ואידיאות, אין לרומן נקודת זינוק שתניע אותו אל התמודדות והתרה. הקונפליקט הוא גם לחם חוקם של הפוליטיקאים. הצורך המתמיד לנווט בין צרכים שונים המושכים לכיוונים מנוגדים, וההכרח לעסוק בתיעדוף ותיקצוב תחומים כגון חינוך ובריאות, רווחה וביטחון, במסגרת תקציבית מוגבלת, מדגימים את מרכזיות מושג הקונפליקט בפוליטיקה. לכך ניתן כמובן להוסיף עיסוק בקונפליקטים בין עמים ובין קבוצות אוכלוסייה שונות באותו עם.

מבחינה זו כדאי לבחון פוליטיקאים על פי יכולתם לטפל בקונפליקטים. שני מנהיגי הליכוד האחרונים, אריאל שרון ובנימין נתניהו, מהווים קטבים מנוגדים. שרון דחף כבולדוזר להכרעות ששינו את המצב הגיאופוליטי (לטוב או לרע), החל ממלחמת לבנון הראשונה וכלה בהתנתקות מעזה. נתניהו לעומתו לא הטביע חותם בהכרעות דרמטיות, וצורת טיפולו בקונפליקטים היא מיוחדת במינה.

נתניהו אינו מטפל בקונפליקטים. הוא דוחה שוב ושוב את הטיפול בהם. הוא מתחנן להארכה. הדוגמאות לכך רבות. הפשרה לכאורה בנושא מיגרון שהציעה הממשלה, שדוחה את הפינוי בשלוש שנים, ושנדחתה על ידי בג"ץ; הפנייה השערורייתית לבג"ץ בעניין גבעת האולפנה בבית אל, שגם היא נדחתה; הדחיות החוזרות ונשנות בהחלטה בנושא האיראני, כשהמושג "שנת ההכרעה" שבו מלעיטים אותנו מוזז קדימה שנה אחר שנה; וכמובן - הקיפאון המדיני.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

ראש ממשלתנו בעבר ובהווה ובעתיד הוא אם כן אמן ההתעלמות מקונפליקטים. את תושייתו הוא משקיע לא בפתרונות אלא בדרכי בריחה מגוונות מפתרונות והכרעות, כגון דחייה אינסופית וזיגזוג תזזיתי בין עמדות מנוגדות. גם בבריחה מהתמודדות עם הקונפליקט הישראלי-הפלסטיני הושקעה יצירתיות רבה, ואפילו האביב הערבי, איראן והשואה גויסו לצורך זה.

קונפליקט אחד התקשה נתניהו לדחות. פסיקת בג"ץ על ביטול חוק טל באוגוסט הכניסה את הקואליציה לסחרור. המתחים בין המפלגות החרדיות לישראל ביתנו גברו ונדרשה הכרעה דחופה, לפני אוגוסט. אבל לא איש כנתניהו ירים ידיים וייכנע לצורך להחליט. נתניהו לא יסכים לדדליינים, אפילו לא מבג"ץ, ולא יבגוד בעיקרון המקודש של אי-החלטה. ברוב תושייתו הוא שלף את נשק יום הדין: בחירות. המשמעות המשפטית שלהן היתה שחוק טל יוארך והקונפליקט בנושא גיוס חרדים ונשיאה שוויונית בנטל יידחה לקדנציה הבאה. במגיפת הדחיות הישראלית נדבק במהירות גם יאיר לפיד, שהציע לפתע דחיית גיוס חרדים בחמש שנים.

התרגיל הלילי המסריח של הליכוד וקדימה, שטרף את הקלפים ברגע האחרון, היווה שיא של כל הזמנים באמנות הזיגזוג של נתניהו. בציניות חסרת תקדים היתלו נתניהו ומופז בבית המחוקקים והפכו אותו בלי ידיעתו לתיאטרון בובות. ממשלת האחדות הרחבה הוצגה כמרשם לעשייה, אולם גודלה המפלצתי וחילוקי הדעות הפנימיים בה כמעט בכל נושא יהפכו אותה לממשלת שיתוק לאומי. זה בדיוק מה שקורץ לנתניהו. האמצעי הוחלף, אבל המטרה המקורית הושגה. למה לרוץ לבחירות מוקדמות כשאפשר להשיג שיתוק גם בדרך אחרת?

הפוליטיקה הישראלית היא מוטציה מזן מיוחד: היא אינה אמנות הטיפול בקונפליקטים אלא אמנות ההתחמקות מהם. נתניהו הביא אמנות זו לשיא השיכלול. לכן הוא פופולרי כל כך; לכן אין לו מתחרים. מה שנתניהו מציע בעצם הוא שיתוק לנצח, וזה כנראה מה שאנחנו רוצים.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5