הפלסטינים סירבו לראות בתוכנית החלוקה - שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 - את שראתה בה הקהילה הבינלאומית: עשיית צדק באמצעות תיקון המנדט של 1922, שבו נשללה מהם הזכות להגדרה עצמית. הם דחו כל הצעה של חלוקה או איחוד שיש בה הכרה בזכויות הלאומיות של העם היהודי. משום שתפישתם ביקשה לשלול מהעם היהודי את מה שביקשו לעצמם - לממש במולדתם את הזכות הטבעית, ההיסטורית למדינה - היא נדחתה מוסרית ומדינית על ידי הקהילה הבינלאומית. ההכרה בזכותם למדינה על 45% משטחי הארץ לא נתפשה בעיניהם כהוגנת בשל היותם רוב מכריע באוכלוסייה, ומי שבבעלותם 90% מהאדמות הפרטיות.
פרדיגמת "הכל או לא כלום" שהשיתו הפלסטינים על השאיפות הלאומיות המנוגדות של הצדדים, בדמות מלחמת 48' - שהם מודים שפתחו בה - הפכה אותם בסופה לקורבנותיה העיקריים. חוסנו והיערכותו של היישוב היהודי, בצלה הנורא של השואה, למול החולשה והרפיון של העולם הערבי והאו"ם, לא נקראו נכון על ידי הפלסטינים והביאו ל-750 אלף פליטים, להתרוקנות 11 ערים מתושביהן הערבים ולאובדנם של יותר מ-400 כפרים וארבעה מיליון דונם אדמות.
לפלסטינים נדרשו ארבעה עשורים עד שהשכילו לשנות את עמדתם ב-1988, וקיבלו את החלטות הקהילה הבינלאומית - מדינה עצמאית לצד ישראל בגבולות 1967. קרי, בנוסף למחיר "הנכבה" הם נדרשו לשלם את מחיר סירובם ותוקפנותם בוויתור על מחצית משטחי המדינה שהוצעה להם ב-1947. עם זאת, כמעט שלושה עשורים שממשלות ישראל, למרות שקיבלו את נוסחת 242, אינן מציגות במשא ומתן עמדות התואמות אותה, ואף פועלות בשטח בניגוד לה.
אנשי "גוש אמונים" לדורותיו, כמו רבים בממשלה הנוכחית, מתנגדים לרעיון שתי המדינות לשני העמים. הראשונים נתלים בהבטחה האלוהית, שלשיטתם מבטלת את ההחלטות הבינלאומיות והלאומיות ביחס לארץ ישראל, ורואה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים שלבים בדרך לגאולה. בעיניהם, הבטחה זו שוללת מתושביה הלא יהודים של הארץ את זכויותיהם הלאומיות והפרטיות, ומצווה אותם "להוריש אותה מיושביה ואז לשבת בה". קרי, היא מעניקה להם את הזכות המשפטית והמוסרית להשתלט על אדמות פרטיות פלסטיניות, לבנות עליהן מאחזים ללא אישור הממשלה, לחמוס רכוש ערבי, לפגוע בחיילי צה"ל המבקשים לאכוף עליהם חוק וסדר ולהוציא "דין רודף" לראש ממשלה.
שרי הממשלה מצדם, מבטלים את תוקפן של ההחלטות הבינלאומיות שלאחר "הצהרת בלפור" וכתב המנדט. מבחינתם, אין תוקף להחלטת החלוקה גם אם על יסודה הוקמה מדינת ישראל; אין תוקף ל-242 גם אם על בסיסה חתמנו על ההסכמים עם הפלסטינים; אין תוקף להכרה הבינלאומית בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית לצד ישראל. הם סבורים שעל הפלסטינים לראות את מולדתם בירדן, אשר הופרדה מא"י ב-1922.
אלו גם אלו חוששים מהעיסוק ב"נכבה", כי הוא מראה שטעותם של הפלסטינים, ששללו את זכותנו, לא נלמדה. כי בדומה לפלסטינים ב-48', אנו לא קוראים נכון את המציאות המדינית והאווירה הבינלאומית. כי מדיניות של "כולה שלי" מחזקת את אלו בצד השני שאינם מאמינים בפתרון של פשרה וחלוקה. כי הגישה הזאת מבטלת את ההבחנה ההיסטורית, המשפטית, המדינית והמוסרית בין שייח מוניס לגבעת האולפנה, אותה הבחנה שהעולם, מדינות ערב והפלסטינים כבר עשו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
