רוסיה וישראל: הברית המפתיעה

הוא השלים שתי כהונות כנשיא ושלישית כראש ממשלה. תיאורטית, הוא עשוי להנהיג את ארצו עד 2024 ולשלוט במשך תקופה ארוכה יותר מכל מנהיג רוסי או סובייטי מאז סטאלין. שובו לקרמלין, בשבוע שעבר, גרר גל פרשנויות ומסקנה מרכזית אחת: מה שהיה הוא שיהיה. ולדימיר פוטין 4.0, כמו ולדימיר פוטין 3.0, 2.0 ו-1.0, סבור שרוסיה טרם התאוששה מהתרסקותה בשנות ה-90, ולכן היא אינה בשלה לדמוקרטיה פלורליסטית. פוטין 4.0 סבור שהעולם מסוכן, כאוטי ועוין. הוא יבטל, לכן, את הרפורמות הפוליטיות שיזם קודמו בתפקיד, יחזק את הרוחות הלאומניות, ידגיש את הרפלקסים האנטי-מערביים, ויזנח את מדיניות האיתחול (Reset), שקירבה את רוסיה של דמיטרי מדוודב וארה"ב של ברק אובמה.

"לרוסיה אין בעלי ברית מלבד הצבא והצי שלה", נהג לומר הצאר אלכסנדר ה-3. הסיסמה הזאת אומצה בסביבת הקרמלין, מעיד הפרשן, ד"ר אריאל כהן, ממכון Heritage בוושינגטון. ואולם, מכמה מאמרים מרתקים שנכתבו באחרונה עולה כי רוסיה דווקא מחפשת לעצמה בעלת ברית חדשה ומפתיעה במיוחד.

פרופ' מרק כץ, מווירג'יניה, כתב באחרונה מאמר שכותרתו "איך היתה נראית מדיניות החוץ ברוסיה דמוקרטית?". מסקנתו היא שהיא לא היתה שונה מהותית, מלבד בשני מקרים - סין והמזרח התיכון. כץ צופה התקרבות רוסית לישראל, וזאת מכמה טעמים: ישראל הפכה למקור חשוב לטכנולוגיה צבאית רוסית; החשש המשותף מרדיקליזציה איסלאמית; והשפעת הידוק היחסים בין שתי המדינות.

פיודור לוקיאנוב, מבכירי הפרשנים ברוסיה, כתב בתגובה מאמר שכותרתו "האם ישראל בדרך להפוך לבעלת ברית של רוסיה?". לוקיאנוב לא רואה צורך להמתין ל"רוסיה דמוקרטית" כדי לאשש את ההערכה של כץ: ראשית, האנטגוניזם העמוק שנוצר בעולם הערבי כלפי רוסיה מציב אותה בעמדה חדשה. רוסיה וישראל מתנגדות לדמוקרטיזציה במזרח התיכון כי זו תוביל, להערכתן, לאיסלאמיזציה באזור ומעבר לו; שלישית, רמת הפיתוח וההיי-טק של ישראל יכולים לסייע למודרניזציה הכה-נחוצה של רוסיה.

והנה שתי הנקודות המעניינות ביותר בניתוח שלו: באופן פרדוקסלי, הוא אומר, אם תתקוף ישראל את איראן יהיה בכך כדי להסיר מסדר היום את המחלוקת המרכזית בין מוסקווה וירושלים. ולבסוף: הקולות הגוברים בארה"ב - הסבורים שישראל מגבילה את יכולת התמרון האמריקאית - עשויים להביא לשינוי סדרי העדיפויות של ארה"ב, וכך גם לשינוי מקביל בסדרי העדיפויות של ישראל.

לדיווחים שפורסמו באחרונה, ולפיהם פוטין הציב את ישראל כאחד מיעדי הביקור הראשונים שלו לאחר השבעתו, היתה כמובן תרומה חשובה לדיון. השגריר לשעבר במוסקווה, צבי מגן, ציין שהמזרח התיכון הופך שוב לזירת תחרות בין-מעצמתית ושמוסקווה מבקשת את קרבת ישראל גם לנוכח האסרטיביות של טורקיה, שרואה בקווקז את חצרה האחורית. האיום הטורקי, ושדות הגז שנחשפו באחרונה במזרח הים התיכון, עומדים מאחורי יוזמה רוסית להקים גוש משותף עם ישראל, קפריסין ויוון. בסופו של דבר, עשויה הברית בין מוסקווה לירושלים להפוך ל"גורם השפעה באזור לא יציב הנמצא בעידן של חוסר ודאות", מסכם מגן.

ועם זאת, דומה שאין לצפות שביקור פוטין, אם יתקיים, יוביל לרעידת אדמה בקנה מידה של ביקור ריצ'רד ניקסון בסין ב-1972. הוא גם לא יעמיד על ראשה את הבגידה ההיסטורית (1952) של רוסיה בישראל: מדיניותה הבסיסית במזרח התיכון לא תשתנה; ישראל גם לא תמיר את בריתה עם ארה"ב בברית עם רוסיה. ודאי לא במקרה ש"החבר של ביבי" מיט רומני - הרואה ברוסיה את ה"אויב הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של ארה"ב" - הוא זה שינצח בבחירות. ובכלל - הספקולציות יפות לעידן פוטין. אך ככל שהרחוב מוסיף לתסוס נגדו, דומה שלא את 2024 הוא מחפש, אלא את המחר.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות