המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

השמאל בכלל לא רוצה

הכישלון הכי גדול ביחס למחאה הוא זה של מה שהיה שמאל - חרף המספר הגדל של הפרטים בתוכו - להשפיע על התנועה הזאת.

השמאל ההיסטורי התרוצץ תמיד בין שתי מגמות: האמונה בספונטניות והכפירה בערכה. המאמינים בספונטניות, למן ראשית המאה ה-19, הניחו ששינוי הסדר יבוא רק באמצעות "ההמונים". על פי המיתוס, ההמונים אינם יכולים לשגות. מנגד, לפחות מאז המהפכה הרוסית, כפרו מהפכנים בערך הספונטניות. ההמונים הם עדר אנושי, הנע בהתלהבות למשמע צווחותיו ולמראה בבואתו כיצור מלא עוצמה. נפוליאון צמח מהמהפכה הצרפתית. החשדנות הולידה אמונה בארגון, שנועד להעניק קול למקהלה הצווחת, ולהוביל את "ההמונים" למהפכה.

לא רק סטאלין צמח מההיגיון הזה. הסוציאל-דמוקרטים, למשל, הובילו את האיגודים המקצועיים "שלהם", ייצגו המונים וניזונו מהתלהבותם, לפעמים גם נזהרו מפניהם. פרשת דרייפוס היא הצומת הכי חשוב שבו התנגש השמאל עם הברבריות צמאת הדם של העדר המודרני.

אפשר היה למצוא, כמעט כמו רישום עיפרון חיוור, שני הגיונות כאלו בתנועת המחאה של השנה שעברה. מצד אחד "מייסדי המאהל", שניסו להפיק את המקסימום מהספונטניות ולא הניחו לשום ארגון למשוך את "ההמונים" לצדו. מצד שני, היה "ארגון" אחד, התאחדות הסטודנטים - קומץ פעילים, אבל עושרה מגיע אליה באמצעות השלטון - מה שהאוניברסיטאות גובות בעבורה מרבבות הסטודנטים בעד חברות לא-רצונית בארגונם ה"יציג". בולטות הסטודנטים במחאה נבעה מעושרם, זהירותם נבעה מהידיעה שאין מאחוריהם שום כוח ממשי, זולת הודעות לעיתונות: "אנחנו, הסטודנטים".

אבל תנועת המחאה דאשתקד לא הצליחה להרחיב את הספונטניות מעבר למה שנקרא מעמד הביניים, ילדים טובים שמצבם הכלכלי רע ממצב הוריהם. עכשיו נשארה הציפייה "שיקרה כבר משהו". באוויר עומד חששם של אלפים כי גם הפעם תנחמד הטלוויזיה את ההפגנות, עד שייגמרו ב"מעמד הביניים" שיובל להתנפל על החרדים והערבים. הפרשנים כבר מאוכזבים: אין סיסמאות פוליטיות.

אכן אין סיסמאות פוליטיות שמאליות. זוהי חרפת האימפוטנציה של השמאל הרדיקלי. עשורים שפעיליו מזדקנים תוך ציפייה להתעוררות כמו זו שהיתה כאן, וכאשר זו באה, אין להם הכוח הנפשי להצטרף, להירתם, לרתום, להיות חיילים פשוטים ולהשפיע. בעוכריו של השמאל הרדיקלי עומדת אי היכולת להבין מהי היררכיה. זוהי המשמעות האמיתית של ה"אנרכיזם". לא מדובר באמת באידיאולוגיה אנרכיסטית, ולא בתפישת קואליציה רחבה, אלא ברסיסים זעירים, סביב תקציבים מחו"ל ו/או אגו של מנהיגים קטנים, שאינם מסוגלים לוותר על התענוג "להיות צודקים", כאילו הפוליטיקה היא כתיבת בלוג.

היררכיה משמעה קבלת עול של הנהגה. חשוב מזה: היררכיה משמעה סדר יום, וסדר יום משמעו הבדלה בין עניינים חשובים יותר, ועניינים חשובים פחות. היררכיה משמעה ויתור על התשוקה האינפנטילית לומר "הכל".

עם כל הכבוד להצלחת "יום הנכבה" באוניברסיטת תל אביב, שאחת המובלעות של השמאל אירגנה, השמאל הרדיקלי החמיץ שנה של עבודה. אף מובלעת, או עמותה, לא תודה שעניינה מפריע ל"קו הכללי" או פחות חשוב ממנו. אף פרופסור לא יחדל מנדרו, "אם אני לא נואם, אני לא בא להפגנה". מתחת לכל זה מונח התענוג להישאר באותו מקום, משום שלא בוער שום דבר. אפילו נעים.