טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שייח מוניס

תגובות

אין יום שאני לא חושב על אסונם. וכי אפשר אחרת? כשאני פוסע ברחובות של השכונה הירושלמית היפה שבה התגוררתי מחצית חיי - בתיהם מתבוננים בי. כשאני רץ להנאתי בסמטאות של יפו - היעדרותם מכה בי. כשאני מטייל בהרי יהודה - תלי כפריהם אינם מרפים ממני. עצי התאנה הנעלמים, שיחי הצבר הקמלים, החורבות. הפלסטינים היו פה והפלסטינים אינם פה, ואסונם הוא חלק בלתי נפרד ממני. הנכבה היא בשר מבשרה של ארצי.

לא צריך להיות אנטי ציוני כדי לזכור את הנכבה. אליהו מרידור זכר, ונתן אלתרמן זכר, ומשה דיין זכר, ועזריאל קרליבך. מי שבאמת צמח מתוך הארץ הזאת אינו יכול לשכוח שהיא הרתה שני עמים תאומים. מי שבאמת חי את הארץ הזאת יודע, שבהגיע רגע הלידה גבר התאום האחד על האחר ודחק אותו. התאום שנדחק אל מחוץ לארץ הוא שהשאיר אחריו את בתי האבן היפים של טלבייה ואת הסמטאות העתיקות של יפו ואת תלי הכפרים. עצי התאנה, שיחי הצבר, החורבות. ציוויליזציה שהיתה פה ואיננה עוד. עם שיצא לגלות.

אבל יום הנכבה הוא יום תוקפני. אם היו הפלסטינים מבקשים לזכור את האסון ההומניטרי שפקד אותם ב-1948, הם היו בוחרים ביום הטבח בדיר יאסין (9 באפריל). אם היו הפלסטינים מבקשים לכאוב את כאב היציאה לגלות, הם היו בוחרים ביום הגירוש ההמוני מלוד (13 ביולי).

אבל הפלסטינים קבעו, שיום הנכבה יהיה היום הראשון לקיומה של מדינת ישראל (15 במאי). בכך הם עצמם העידו על עצמם, שמה שעומד לנגד עיניהם אינו כפריהם, אלא מדינתנו. מה שהם מתאבלים עליו איננו אסונם, אלא קוממיותנו. כאשר הפלסטינים החליטו שיום הזיכרון שלהם יחול ביום המסמל את העצמאות שלנו, הם יצרו התנגשות חזיתית בין האתוסים הלאומיים של שני העמים.

ישראל הרשמית מנסה להתכחש לאסון הפלסטיני. העובדות מוכרות, אבל העובדות מודחקות. לא, זה לא קרה באשמתנו. לא, זה לא ממש קרה. ואם רק נורה לאוניברסיטת תל אביב להתעלם משייח מוניס, שייח מוניס תיעלם.

אבל פלסטין הפוליטית עושה מעשה חמור עוד יותר. היא אינה מנציחה את העבר, אלא משתמשת בו כדי להכות את ישראל ולפורר אותה. היא הופכת את זכות השיבה (של הפליטים) לזכות ההשמדה (של ישראל). היא מעלה את זכר שייח מוניס כדי לשלול מרמת אביב את עתידה.

הסיפור הוא סיפור קשה. בסוף בסוף, לא יהיה כאן שלום אם לא נכיר באסונם. אבל אנחנו איננו יכולים להכיר באסונם כל עוד הם מנצלים את אסונם כדי להמיט עלינו אסון. כעם וכמדינה, איננו יכולים לזכור את הכפרים כל עוד הם מבקשים לקומם את הכפרים ולדחוק אותנו. חוסר היכולת של הפלסטינים להניח לשייח מוניס, הוא שמנע את השלום ב-1993, ב-2000 וב-2008. חוסר היכולת של הפלסטינים להרפות משייח מוניס, הוא שמונע גם היום את חלוקת הארץ ומנציח את הכיבוש ומדרדר את כולנו את עברי פי פחת.

איתרע מזלי: גם על פי האמנה הפלסטינית אני בן הארץ. אבות אבותי התגוררו בגליל הרבה לפני שערבים רבים היגרו לארץ ישראל והיו לפלסטינים. אבל הסיפור של היישוב היהודי הישן הוא חריג ובלתי מייצג. הסיפור הישראלי האמיתי הוא סיפור האסון של היהודים במערב והאסון של היהודים בערב, והצורך הנואש של אלה כאלה בארץ ישראל.

כאשר הפלסטינים יכירו סוף סוף בסיפר היהודי הגדול ובקטסטרופה היהודית הגדולה, נוכל גם אנחנו להכיר בסיפר שלהם ובקטסטרופה שלהם. כאשר אחינו התאום יכיר בכך שאנחנו כאן וזכותנו להיות כאן, נוכל לכאוב את כאבו של מי שהיה כאן והלך מכאן ולא ישוב עוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות