יום הנקם ושילם הפלסטיני

במקומות רבים בעולם ציינו ב-9 במאי את כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. באותו יום ביכו במאורגן אלפי ניאו-נאצים את "יום האסון". בארצם, בוודאי בעולם, הם מיעוט מנודה. הרוב המוחלט תופש את התקופה כליקוי מאורות, טירוף של מנהיגיהם, מלומדיהם ומצביאיהם, שגרמו להשמדה, למסעות כיבוש והכנעת עמים. אלה הלקחים שרוב הגרמנים והעמים ששיתפו פעולה עמם מפיקים מ"יום האסון".

רק עם אחד, ששלח את גייסותיו לסיוע למעשי הנאצים, אינו מביע חרטה. להיפך: הוא מייחד את 15 במאי - יום פלישת הצבאות הערביים למדינת ישראל שזה עתה הוכרז עליה - לבכי ומספד על כשלון מזימתם.

לא על חטא תוקפנותם מצטערים הערבים, כי אם על כך שלא עלה בידם להשלים את מה שהותיר אשמדאי. שלא כמו הגרמנים, הם אינם מתביישים ברצחנות של אבותיהם; הם מתביישים בחולשתם, בחוסר יכולתם לבצע את המשימה.

אזרחי ישראל הערבים לא הביעו מעולם צער על שאבותיהם רצחו עשרות יהודים בבתי המלאכה במפרץ חיפה, רצחו את מגיני גוש עציון לאחר שנכנעו, טבחו 79 רופאים ואחיות בשיירת "הדסה", רצחו את אנשי הל"ה והתעללו בגופותיהם. בכתביהם אין כל הבעת צער על האירועים הרצחניים הללו ורבים אחרים. הצער הוא על כישלון מאמציהם לחולל לכל היהודים את מה שחוללו למיעוטם.

שום מנהיג, היסטוריון, פילוסוף או איש דת ערבי לא קם לומר לבני עמו - כפי שעשו אנשי רוח גרמנים, פולנים, הולנדים (וגם יהודים בהקשר הפלסטיני) - לעשות חשבון נפש. לשנות את הנרטיב השקרי המוטף במסגדים ונלמד בבתי הספר הערביים, ובמימון מדינת ישראל, על כך ש"האסון" נבע ממזימה יהודית, במימון ובעידוד הקולוניאליזם המערבי.

איש מהם אינו מצביע על שייח אמין אל חוסייני כאיש דמים, שבנוסף למעשי הטבח שבוצעו בפקודתו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התגייס למאמצי היטלר בקידום הפתרון הסופי ואף שלח בריגדת לוחמים לסייע במאמץ.

שמות המנהיגים האירופים שהצטרפו להיטלר היו למשל ולשנינה בקרב עמיהם. המופתי, לעומתם, היה לגיבור לאומי פלסטיני. קריאות "איטבח אל יהוד" מבית מדרשו נשמעות ברחוב הפלסטיני והערבי מאז ועד היום וממשיכות לשלהב המונים.

זהו הזיכרון. זוהי הנכבה. פרופסורים באוניברסיטת תל אביב (וגם נשיא האוניברסיטה העברית) צידדו בציונה בקמפוסים.

משמעות קריאת הקרב "בדם ואש נפדה אותך פלסטין", הנצרחת בקמפוסים ישראליים בשעת הנפת דגלי פלסטין, היא המשך קו השנאה של המופתי וממשיכיו. וחלק ממחנה השלום הישראלי, למרבה הפרדוקס (אך לא ההפתעה), משתף פעולה בעידוד הקו.

לא מסרים של פיוס יש בטקסי הנכבה, באוניברסיטאות ומחוצה להן, כי אם ליבוי התקווה, שקרב ובא יום הנקם ושילם: היהודים האכולים רגשות אשם הולכים ומאבדים את האמונה בצדקת דרכם. ואז, כשיתנוונו מנגנוני הרצון הלאומי, יתחיל המצעד לפדות את פלסטין.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות