מי כאן הפראייר

בני הבכור נקרא לשירות מילואים, כפי שקורה פעם-פעמיים בשנה. השירות אינו פשוט לו. המפגש עם הנורמות הצבאיות של חוסר מעש ותכנון, ההיררכיה השרירותית, וההזנחה הסביבתית (שבה זוהרת בייחודיותה הקפדה מהלכת אימים על הפרדת כלים במטבח), הן רק חלק מהסיבות. יש גם סיבות אידיאולוגיות.

בעוד הוא שוכב על מיטתו וקורא (במילואים יש לו זמן לעיסוק המועדף עליו), יצאה בשורה מעם המפקד שגם הפעם גייסו יותר מדי אנשים ואפשר לשחרר חלק מהם. כחץ מקשת זינק בני למשימת ההשתחררות וגילה שהוא לבד במערכה. בין שאר חבריו ליחידת המילואים התפתח עימות, מי הפראייר שילך הביתה ויוותר על המענק הכספי הנאה המוענק בשל שירות מילואים מלא.

בני הצעיר, סטודנט, נקרא לאימונים אחת לתקופה ביחידתו ה"מובחרת". גם הוא לא פראייר של אף אחד. המילואים מתגמלים גם מבחינה כספית וגם מבחינת האקשן. נכון, שיבוץ המילואים נעשה ללא התחשבות בלימודיו, אולם לא בגלל שאי אפשר. יש לו מספיק תקופות פגרה שיכלו לאפשר לו אימונים בנחת, ורק עצלות וחוסר מקצועיות של הצבא מונעים תכנון הגיוני ומתחשב, לא צורכי הביטחון הבוערים.

תחושת הפראייריות בקרב אנשי מילואים מלבלבת על מצע פורה של מידע שגוי ועמדות מיושנות הרואות בשירות הצבאי בישראל "נטל", הן בסדיר והן במילואים. ואולם, לרוב המשרתים בסדיר ובמילואים השירות רחוק מלהיות נטל.

בגיל 18 ניטלת אמנם מהצעיר הישראלי חירות המחשבה על מה יעשה כשיהיה גדול, אך מצד אחר, הוא ומשפחתו גם מקבלים דחייה בכל הנוגע לקבלת החלטות חשובות וגורליות באשר לעתידו. שלוש שנים אינן הרבה זמן. בשלוש שנות השירות (ה"נטל") נהנים הצעיר ומשפחתו מפטרון הדואג לכל צורכי הילד.

אמנם הילד אינו יכול לתרום לכלכלת המשפחה או להתחיל לצבור חסכונות, אבל קיומו מובטח, ובהתקיים תנאים מסוימים, הוא אף מקבל משכורת קטנה אך נאה, ולא פעם רוכש גם מקצוע לחיים: טיס, מחשבים, רפואה, משפטים, ספורט, רבנות, ביטחון ואבטחה. תסתכלו אפילו על עולם התקשורת - את רוב המשרות הנחשקות בו ממלאים צעירים שנשאו ב"נטל" השירות במסדרונות תחנת הרדיו של הצבא וממשיכים לשאת שם ב"נטל" במילואים.

שירות המילואים יכול להיתפש כנטל, אך לרבים מהמשרתים זוהי שבירה מבורכת ומתוגמלת של השגרה. בתכנון נכון היה אפשר לנתב את מערך המילואים לגיוס אפקטיבי שהפרעתו לחיים האזרחיים מזערית, אבל כל מי שחווה מילואים בצה"ל יודע כמה צמד המלים "תכנון נכון" רחוק ממה שקורה בפועל.

נכון שצעירים רבים מוצאים דרכים להתחמק משירות צבאי. אצל רבים מהם זו לא השתמטות אגואיסטית מנטל, אלא ויתור על הביטחון, ההילה והתגמול הכלכלי שבשירות הצבאי, ויתור שנובע מפקפוק אידיאולוגי בנחיצותו של צבא כה גדול, ובמהות עיסוקו.

במחאה החברתית שתבער, יש לקוות, בקיץ הנוכחי, כמו גם במערכת הבחירות שתגיע לאחריה, יהיה המסר של "שוויון בנטל" על שלטיהם ומצעיהם של רבים. צריך לבחון מחדש על איזה נטל מדובר ומי כאן באמת הפראייר.

הפראייר הוא החברה האזרחית בישראל שממשיכה ללכת שולל אחרי מסרים פופוליסטיים ומניחה לצבא גדול מדי להשתלט על משאביה, תוך הדרת המיעוט הערבי. לחרדים לא צריך לדאוג. הם כבר ימצאו דרך לקבל את חלקם בעוגה, כולל בנכונות להתגייס ולשאת בנטל.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5