שרשרת המזון של דרום ת"א

שוב התקשורת, הפוליטיקאים והציבור נרעשים מסוגיית המהגרים האפריקאים. שוב כולם מזדהים עם סבלם של תושבי/ות דרום תל אביב, ושוב טוענים, כי אילו זה היה בשכונה שלך גם את היית מגיבה ככה.

שוב, כן, שוב. כל זה כבר קרה באותו מקום, באותו עניין, לפני פחות משנה וחצי. תושבי שכונת התקווה הפגינו נגד הזרים וקראו קריאות גזעניות קשות; המהגרים האפריקאים פחדו שיפגעו בהם, המדינה הזדעזעה מהגזענות, ובה בעת הבינה ללבם של התושבים המסכנים. אבל מי זוכרת. כי מי סופר.

לא ממשלת ישראל, ודאי לא העומד בראשה. הוא כבר אז אמר שהמהגרים האפריקאים הם "איום מוחשי על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה" ושהם "גל הולך וגדל, ומאיים על מקומות עבודה של ישראלים". ומיד אחרי ההסתה הזאת כיסתח את עצמו באזהרה, "לא לקחת את החוק לידיים ולא לפגוע במסתננים לא חוקיים".

עכשיו הוא חזר על אותו התרגיל בדיוק. אחרי ההתפרעות בשכונת התקווה הוא "רוצה להבהיר" ש"אין מקום לא להתבטאויות ולא למעשים שראינו אמש", אחרי שרק לפני שבוע אמר שמספר המהגרים האפריקאים עלול להגיע ל-600 אלף, ושהם יביאו "לביטולה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

אגב, נתניהו גם "מבין את כאבם של תושבי דרום תל אביב". זה מעניין מאוד, כי בינואר, כשפונה בכוח מאהל התקווה, שבו שהו תושבות ותושבי השכונה ומחוסרי דיור שלא היה להם לאן ללכת, איש לא הבין את כאבם. לא נתניהו, לא ראשי הערים שזועקים חמס נגד המהגרים, ולא שרי השיכון והפנים, שסידרו עוד דיור בר השגה לאנשים שאינם משכונת התקווה. מחוסרי הדיור נזרקו ממאהל התקווה אל הלא-נודע, אל חיים שלאיש מה"מזדהים" עכשיו אין מושג לגביהם.

יותר מזה, בינואר, אנשי מאהל התקווה היו אלה שעליהם דיברו במונחים של פיגוע תברואתי, כיס של פשיעה, איום על איכות הסביבה והחיים. האשימו אותם באחריות למצוקתם, בכך שלא עבדו או עשו את הנחוץ כדי שיהיה להם ולילדיהם איפה לגור ומה לאכול. ובמקביל סיכסכו ביניהם: שיסו את תושבי השכונה שבבתים נגד אלה שבמאהל.

לכן ההפגנה השנה היתה אלימה וקשה יותר מבשנה שעברה. האלימות גברה גם משום שבשנה שחלפה, לא זאת בלבד שבעיית המהגרים בשכונה לא טופלה והחמירה, אלא גם ההסתה של הפוליטיקאים נגד המהגרים הסלימה. והיא גברה אולי בעיקר, משום שבשנה שחלפה תושבי התקווה היו שותפים למחאה שהביאה תקווה לשיפור מצבם, וזו התנפצה להם בפנים. לא רק שמצבם לא השתפר, אלא שבפינוי הכוחני של מאהל התקווה הם עצמם חוו מהשלטונות את היחס של מסיגי גבול, מפירי חוק ועלובי נפש.

כך פועלת שרשרת המזון: כשאין מה לעשות נגד בעלי הכוח, שאחראים למצב הגרוע, ציבור פגוע ומתוסכל יוצא בזעם נגד מי שמתחתיו, שקל לדמות שהוא-הוא הגורם לצרותיו. אבל זה יותר משוכלל: כשתושבי דרום תל אביב מנכיחים את הבעיות שלהם, הממשלה והתקשורת - והציבור - פונים נגדם. כשהם יוצאים נגד מישהו נמוך יותר בשרשרת, כולם מחבקים אותם.

אפשר למצוא פתרונות גם לבעיית המהגרים האפריקאים. צריך קודם כל לבדוק בצורה פרטנית מי מהם באמת פליט ואת מי אפשר להחזיר. לפליטים צריך לאפשר לעבוד ולחיות בכבוד, במשרות שגם היום אינן תפוסות על ידי ישראלים, וצריך לשחרר עובדים זרים-נסחרים, בדיוק במספר הפליטים שיקבלו אישור לעבוד. הבעיה הגדולה באמת היא, שלמרות תחושת החירום והתסכול מבעיית המהגרים, את הבעיה שלהם קל לפתור הרבה יותר מאשר לשנות את המדיניות שמנציחה את המצוקה של אנשי השכונות וערי הפיתוח. להתראות בהפגנה הבאה בדרום תל אביב.

Read this article in English: The food chain of injustice

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות