רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גיבורי הנכבה

תגובות

העיסוק המתרחב בנכבה הוא תופעה חיובית. אך בראש ובראשונה צריך לנסות, מעל ומעבר לאמוציות הקשורות באורח טבעי בנושא, לנסות ולקבוע מה היתה הנכבה ומה היא לא היתה.

הנכבה לא היתה אסון טבע או אירוע שהציבור הפלסטיני היה רק אובייקט פאסיבי להתרחשותו. הנכבה היתה פועל יוצא של הכרעות מדיניות וצבאיות של מנהיגי הציבור הערבי הפלסטיני ושל ההולכים בעקבותיהם. הנכבה היתה תוצאתו של סכסוך מזוין שנסתיים במפלה צבאית פלסטינית וכלל-ערבית.

הציבור הערבי הפלסטיני של 1947-1948 - שחלקו ברח, חלקו גורש וחלקו נשאר בתחומי ישראל - לא היה רק מצבור אנונימי של קורבנות ללא דמות וללא צביון וזהות. לציבור הזה היו מנהיגים, ומנהיגים אלה הובילו את עמם למלחמה - ולמפלה נוראה.

הנכבה אינה רק תמונותיהם של איכרים ועירונים היוצאים לגולה - מנהיגיהם הצבאיים של הפלסטינים, שניסו ב-1948 למנוע באלימות ובכוח הזרוע את הקמתה של מדינת ישראל, נכשלו. אך כישלונם בשדה הקרב הביא לכך כי ב-15 במאי 1948 לא הוקמה מדינה פלסטינית לצדה של מדינת היהודים. כדאי, לערבים וליהודים, לזכור את שמותיהם. בלעדיהם לא היתה נכבה.

הנה שמותיהם של אחדים מגיבורי הנכבה: חסן סלאמה, שהיה מראשי המרד הערבי ב-1936 וב-1948 פיקד על הכוחות המזוינים הפלסטיניים במרחב יפו-רמלה, שניסו לנתק את תל אביב מיישובי הדרום ומירושלים. בסוף מאי הוא נהרג בקרבות ליד ראש העין.

פאוזי אל-קאוקג'י, יליד טריפולי שבלבנון, גם הוא מראשי המרד הערבי ב-1936. לאחר כישלונו ברח לעיראק ושם חבר לניסיונו של רשיד עלי אלכיילאני לבצע הפיכה פרו-נאצית ב-1941. לאחר שההפיכה דוכאה על ידי הבריטים, הצליח לחמוק לגרמניה הנאצית. ב-1948 מונה על ידי הליגה הערבית למפקד צבא ההצלה הערבי שפעל בצפון הארץ וניסה, ללא הצלחה, לכבוש את קיבוץ משמר העמק. לאחר מפלת צבא ההצלה ברח ללבנון ושם מת.

עבד אל-קאדר אל-חוסייני היה לכאורה המפקד העליון של הכוחות הפלסטיניים ב-1948, ובפועל היה אחראי על הכוחות שתקפו את השיירות היהודיות שביקשו לפרוץ את המצור על ירושלים. הוא נהרג באפריל 1948 בקרב על הקסטל.

חוץ מקומץ קטן של קומוניסטים פלסטינים, לא יצא איש מן הציבור הערבי נגד מנהיגים צבאיים אלה: הלווייתו של חוסייני בירושלים היתה מפגן הכוח הערבי המרשים ביותר בשלהי המנדט הבריטי.

מותר לשאול את כל מי שמבקשים לזכור ולהזכיר את הנכבה: האם יש למנהיגים אלה חלק באחריות למה שקרה לציבור הפלסטיני ב-1948? האם הם נחשבים בעיניהם אולי עוד היום כגיבורים - או כמי שהמיטו על עמם כישלון נורא?

זו שאלה לגיטימית. גם לעמים אחרים היו מנהיגים שהובילו את עמם למפלות ולסבל, ועתה חלק מהם מתנער מהם: כדי לא להרחיק עדות, אפשר להסתפק במנהיגה של סרביה סלובודן מילושביץ'. כל עוד המבקשים להזכיר את הנכבה לא יתמודדו עם שאלות אלה - שהן קשות מבחינה פוליטית ומוסרית - אין לצפות שהציבור היהודי יראה באזכור הנכבה משהו אחר מאשר המשך חוסר הנכונות לפשרה פוליטית שאיפיין את ההנהגה והציבור הפלסטיניים ב-1948 והביא אותם למפלתם הצבאית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות