יש פרשות שלא מרפות: זה קורה כשהאמת לא נחשפת בהן עד תומה. ניסיונות הטיוח לא מועילים והן שבות וצצות. משהו כנראה מציק לישראל בפרשת ה"מאווי מרמרה", אבל שלוש ועדות בדיקה ודו"ח מבקר המדינה לא הואילו. אלו עסקו בשאלות השוליות וטישטשו את האמיתיות. לכן תמשיך קללת המרמרה ותרדוף את ישראל.
תחקיר שייטת 13 הצביע על פגמים בדרך הפעלת הכוח; ועדת איילנד קבעה שלא היתה תקלה בנושאים מהותיים; ועדת טירקל קבעה שחיילי השייטת פעלו באורח סביר; ומבקר המדינה קבע בשבוע שעבר שהיו ליקויים בקבלת ההחלטות. לכאורה הכל נחקר, למעשה לא נחקר דבר. הנזק נערם, איש לא נתן בעטיו את הדין, והחשוב מכל, מעשה הטיוח של כל החוקרים רק מבטיח דבר אחד: ישראל לא תלמד דבר. גם בפעם הבאה יהיה השימוש בכוח לאמצעי הראשון, הלך המחשבה שלישראל הכל מותר לא ישתנה, ואיש לא ישאל מה חוקי ומה מוסרי, מה ראוי ומה משרת את האינטרס הישראלי; על התנצלות לא יהיה מה לדבר, ורק אולי המל"ל יתוגבר ו"מערך ההסברה הלאומי" ייחפז יותר להעביר את סרטי התעמולה שלו. כל דו"חות החקירה יושלכו לסל, כראוי להם: הם לא התמודדו עם השאלות הללו. הם הצביעו על כך שהחיילים הותקפו ולא העזו לשאול למה הם היו שם בכלל.
בבסיס הפעולה הישראלית כנגד המשט הטורקי עמדו כמה הנחות יסוד, מעוותות ומופרכות. ראשית, שמפגיני המשט סיכנו את ביטחונה של ישראל. שנית, שזכותה של ישראל להטיל סגר ימי מוחלט על עזה. שלישית, שזכותה לפעול בכוח נגד כל מי שמנסים לאתגרו, להשתלט על ספינות לא חמושות בלב ים ולפעול בנשק חם נגד אזרחים לא חמושים. ולבסוף, שהיתה תבונה בהשתלטות, שהנזק הבינלאומי האדיר שנגרם בעקבותיה היה בלתי נמנע ולמעשה אפילו אינו חשוב. פעולת השייטת באה אחרי מסע הפחדה והסתה מטופש נגד המשט - שקבע כי הנוסעים "טרוריסטים" והמפגינים חמושים - ואחרי מסע הפחדה והסתה מטופש עוד יותר נגד טורקיה, בת בריתה היחידה של ישראל באזור, שלא נגמר עד עצם היום הזה.
לא קשה לנחש מה היה קורה אלמלא ההשתלטות: ה"מאווי מרמרה" היתה ממשיכה לעזה, שבה לטורקיה ושוקעת בתהום הנשייה. איש לא היה שם לבו אליה ואל נוסעיה, ואלביס קוסטלו לא היה מבטל במחאה את הקונצרט שלו בקיסריה כמה שבועות אחר כך. לעולם לא אשכח את בוקר הפעולה: באתי למלונו של מריו ורגס יוסה, שזכה כעבור כמה חודשים בפרס נובל לספרות, לסעוד יחדיו ארוחת בוקר. ידיד ישראל, הוא לא האמין למשמע אוזניו. כמותו לא האמינו ידידי ישראל רבים אחרים ברחבי תבל.
אבל נניח לחלב שנשפך ולדם שניגר. גם אחרי הרג תשעת האזרחים הטורקים המשיכה ישראל בשלה: על התנצלות אין מה לדבר. למה? ככה. צעד כל כך פשוט, כל כך מתבקש, כל כך מצמצם נזקים וכל כך נכון - לא בא בחשבון. הוא לא מתאים לאופייה של ישראל ולרוחה. מדינת כבוד, היא לעולם אינה מתנצלת. עוד ביום התקרית היתה ישראל צריכה להביע את התנצלותה על הרג השווא. ראש הממשלה היה צריך למהר לאנקרה וממנה גם לבתי ההרוגים, להשתתף באבלם, כפי שעשה כאן פעם המלך חוסיין, שקטע ביקור בספרד ובא לבית שמש, בעקבות הרג התלמידות הישראליות בנהריים - גם אם אין דין אחד להרג תוקפי חיילים באלות ולהרג תלמידות. שערה לא נפלה מראשו של המלך, כבודה של ממלכתו לא נפגע כהוא זה. אף מדינאי ישראלי לא עשה כן מעולם. למי, למי, יש יותר כבוד.
אבל הוועדות והמבקר לא עסקו בכל אלו. אלו השאלות האמיתיות, ומהן ברחו כולם כמפני אש. אם נמשיך לטייחן ולטשטשן, נעמיד פני חוקרים ומפיקי מסקנות, לא נצטער ולא נתנצל - תמשיך מארת המרמרה ותרדוף אותנו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
