אלבניה, ארץ ההזדמנויות

באחרונה, בהיותי תקוע באתונה, זכיתי להסחת דעת מבורכת בצורת הזמנה לחגיגה הרשמית של יום העצמאות בשגרירות ישראל ביוון. לא ציפיתי ליותר מפלאפל ושירי מולדת עם כמה ישראלים. הופתעתי לגלות שבמקום נכחו כאלף אורחים, בהם שר הביטחון היווני, חברי פרלמנט וקציני צבא בכירים.

על רקע הכבוד שמעניקים היוונים לישראל, טורקיה החדשה היא סיפור שונה לגמרי. היא משתדלת למצב את עצמה בתפקיד בינלאומי חדש ועושה מאמצים למנף את התסיסה שחלה בעקבות אירועי האביב הערבי, כדי להגדיל את השפעתה במזרח התיכון ומעבר לו. אולי זו הסיבה להיערכות המחודשת של מדינות כמו יוון, קפריסין ובולגריה, הידועות בחשדנותן כלפי טורקיה ומשחקות תפקיד מרכזי בעיצוב סדרי העדיפויות האזוריות של ישראל. גילוי הגז בלב האזור מעצים את חשיבות התהליך, אבל גם את אי יציבותו.

אם מקלפים את השכבות החיצוניות מתגלה בתוך התהליך הזה עושר של אפשרויות ליוזמות ישראליות מחוכמות, במרחב גדל והולך של השפעה. מדובר על מדינות הבלקן, שבהן ישראל עשויה למצוא שפע של הזדמנויות. בין כמה מהמדינות הללו עדיין שוררים יחסי אהבה-שנאה, שהתקבעו במהלך השנים. הדבר נכון לגבי מקדוניה, קוסובו, מונטנגרו ומדינות אחרות, כמו אלבניה הקטנטונת. אלבניה היא המדינה היחידה באירופה עם רוב מוסלמי, ועם זאת, היא אחת משתי המדינות שבתוך גבולותיהן היו יותר יהודים בסוף מלחמת העולם השנייה מאשר בתחילתה.

למה אפשר לצפות ממדינה ש-70% מאוכלוסייתה מוסלמית, ושנשלטה על ידי המוסלמים העותומנים במשך 500 שנים? ובכן, ייתכן שיותר ממה שניתן לחשוב. רק מעטים מתושביה דוברים את השפה הערבית הקדושה; בשום מקום בבירה, טירנה, לא נראות נשים שפניהן מכוסות, האלכוהול זורם חופשי ומנות בשר החזיר נטרפות בבתי הקפה שובי הלב לאורך רחובותיה.

היסטורית, מסתבר, המקומיים פנו לאיסלאם לא מתוך שכנוע עמוק, אלא בשל אילוץ או שיקולי כדאיות: המוסלמים היו פטורים מתשלום מסים גבוהים שהוטלו על מי שלא היה מוסלמי והגברים הלא-מוסלמים גויסו גיוס חובה לצבא.

יתר על כן, אחד הזרמים הגדולים באיסלאם באלבניה הוא הבקטשיה, הזרם הסופי (השלישי בגודלו באיסלאם, אחרי הסוני והשיעי). בעיני המתבונן המערבי, הסופים מייצגים את כל מה שאחיהם המיליטנטים לדת אינם: הם מיסטיקאים, הם ליברלים, והם מאמצים את עקרונותיהן של כל הדתות.

להלן שלושה טיעונים שעשויים להסביר את היתרונות לישראל והאפשרויות הגלומות באלבניה וברחבי הבלקן, במדינות מוסלמיות ולא מוסלמיות כאחת:

* המדינות הן עניות מרודות ומנוהלות באורח כושל, אך תושביהן הם אנשים חרוצים ושאפתנים. תעשיות ההיי-טק, אנרגיה בת-קיימא והתיירות, כאילו מתחננות לפיתוח, וקיימים שם מרבצים נרחבים של אוצרות טבע.

* המדינות הללו אינן עוינות לארצות הברית, להיפך: הן כמעט סוגדות לארצות הברית. הן באמת ובתמים מייחסות חשיבות רבה לתפקידה של אמריקה בהגנה על חירותם של המוסלמים בחבל הבלקן (קרי, אלבנים אתניים) בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה שם. יהיה זה צעד נבון לקדם יוזמות ישראליות באזור בתיאום עם ארה"ב.

* לבסוף, לנוכח ההיסטוריה, מדינות הבלקן חושדות בטורקיה, שמטרתה להעצים את השפעתה בעולם. הם עברו את זה כבר פעם, זה נמשך 500 שנה, וזאת לא היתה חוויה נעימה.

לישראל נקרתה אם כן הזדמנות פז ליהפך לשחקן משמעותי בבלקן. שם היא תמצא קבוצה ידידותית ומסבירת פנים של בעלות ברית פוטנציאליות שאחרי קריסת ברית המועצות הגיעו, גם אם באיחור, לפרץ פיתוח של התשתיות ושל הכלכלה בכלל. על כן שמחתי מאוד כששמעתי שמונה שגריר ישראלי לאלבניה. שמחתי לפגוש ברחובות טירנה, באופן בלתי צפוי, בכיר לשעבר בצה"ל שחיפש הזדמנויות, וישראלי שהוא מהיזמים המובילים בתחום האנרגיה הסולרית.

ייתכן שבעוד שנים ספורות מעמדה של ישראל באזור עשוי להתחזק באופן משמעותי. במצב כזה, קרוב לוודאי שטורקיה תהפוך לקולנית יותר, למשל בנושא תביעותיה למקורות הגז בים התיכון, שמפותחים על ידי ישראל. כשהשכונה כולה לצדנו, ההתמודדות שלנו מול האתגר שהם מציבים תהיה קלה בהרבה מאשר אם נעמוד מולם לבד.

הכותב הוא יועץ תקשורת

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות