טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לתקוע בסכר את אצבע הלייק

כמו בכל מהפכה, גם בשולי השוליים של המהפכה הדיגיטלית רוחשים במחשך, בחגווי גוגל, קני מורדים. לא אנחנו לא ניכנע. אנחנו לא נצטרף לפייסבוק

תגובות

איש מיושבי כדור הארץ לא נשאל אי פעם אם הוא מוכן לקחת חלק במהפכה הדיגיטלית המתחוללת כאן בשנים האחרונות. זה טבעי, מהפכות אף פעם לא מבקשות רשות, ובכל מקרה רוב האנושות התמסרה בחדווה לרעיון הדיגיטלי, אולי בזכות הפס הרחב ואולי בגלל האופק הצר. כך, תחת הדיגיטטורה הגלובלית החדשה פורקו חייהם של האזרחים לתבניות ארוכות של אפס ואחד, ונמסרו לטיפולן של חוות שרתים נטולי פניות, ולהשגחתם של ענני מחשוב חסרי פנים. לפתע קיום מתחת לרדאר הציבורי הפסיק להיות בר השגה, ומה שמוזר אף יותר הוא שפרטיות, פרטיות נעימה ומבורכת, נהפכה לפריט נדיר לאספנים.

כבר כעת המכשירים הסובבים אותנו יודעים עלינו הרבה יותר מכפי שאנחנו יודעים עליהם, אבל לרובנו אין בכך די. אנחנו נחושים להפיץ את הד-נ-א הדיגיטלי שלנו כאילו קיומנו הביולוגי תלוי בכך. אנחנו מעלים בכל יום 300 מיליון תמונות לפייסבוק. אנחנו כותבים בכל יום יותר משלושה מיליארד תגובות ולייקים. אנחנו מתעדים היכן היינו ומה עשינו בדייקנות של ג'י-פי-אס שמחובר לסמארטפון שמחובר לרשת שמחוברת 24/7 לכולם.

כל ביט הוא כרטיס ביקור, כל פיקסל הוא לוח מודעות, כל לייק הוא טביעת אצבע. אנחנו מתיזים סביבנו כמויות מידע כה אדירות על עצמנו, עד שאין מנוס מההכרה שמטרת העל של ההומו-פייסבוקוס היא שיתוף, ולא חשוב את מי נשתף, במה ועד כמה.

וכמו בכל מהפכה, גם בשולי השוליים של המהפכה הדיגיטלית רוחשים במחשך, במערות ובחגווי גוגל, קני המורדים. אותם קנאים קשי עורף שהניחו יד על התנ"ך של הפרטיות ונשבעו על קידוש הזכות שלא לשתף ולא לדעת. בעיני עצמם הם מורדים. סרבני הפייסבוק האחרונים עלי מקלדת. בעיני היתר הם לא יותר מאשר גרסת נפל נפסדת ונכחדת של המין האנושי. ובכן, זה הזמן להתוודות. גם אני במורדים. גם אני סרבן פייסבוק. נכחד. נפולת. חברי נדים לי מאחורי גבי, ובבית נמנעים מלהעלות את הנושא. אגפים שלמים של הקיום העכשווי חסומים בפני. סטטוס זה לטינית בשבילי, קיר הוא חומה, ועיקר הקשרים החברתיים שלי מתקיימים הודות לאמצעי תקשורת שפותחו במאה הקודמת, כמו טלפון או אי-מייל.

אי–פי

אני מפסיד כנראה די הרבה, זה ברור, כי רישות חברתי מקנה לחברים בו לא מעט זכויות ויתרונות. אלא שמול כל אלה ניצבת נקודה אחת מכריעה: ככל שהדבר תלוי בי, שום שרת של שום חברה מסחרית, בכל היקום הדיגיטלי, לא יזכה לאפסן את תמצית ההוויה הפרטית שלי. לא את שמות החברים שלי, לא את סוג המוסיקה המועדף עלי, לא את המקומות שבהם טיילתי, לא את התמונות שלי, לא את הזיכרונות שלי. השרת היחיד שאליו אני תורם ביודעין מעט מידע מסונן בכפית הוא השרת המארח את המאמר הזה. אז נכון, איש כבר לא מסוגל להתקיים פורמלית מבלי להותיר עקבות דיגיטליים, ועל המידע הנצבר עלינו בשרתי האחסון של מוסדות הממשלה יש לנו ממילא מעט מאוד שליטה. אבל היכן שאפשר לשים גבולות - צריך לשים גבולות. לכן חובה לתקוע את האצבע של הלייק בסכר. כדי לעצור את זליגת הפרטיות. כדי להדביר את שיטפון האינפו-להג.

זו הסיבה שאני מדיר רגלי מכל רשת חברתית. אני נמנע. אני מתנזר. לא שותף וממעט לשתף. אבל אני, נפל שכמוני, יודע על מארק צוקרברג הרבה יותר משמארק צוקרברג יוכל אי פעם לדעת עלי. ומהו ידע אם לא כוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות