רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כביש סגור לפלסטינים

מנהל עמותת "פרספקטיבה - לדיוק ואחריות בתקשורת הישראלית", ישי גולדפלם, טוען במאמרו ("קשה לתקן טעות?", "הארץ", 25.6), כי הגורמים בתקשורת הישראלית שמדברים על "כבישי אפרטהייד ליהודים בלבד" טועים, מטעים, ובניגוד לעמיתיהם הבינלאומיים - גם חסרים יושרה עיתונאית.

בבסיס הטענה בדבר כבישים ליהודים בלבד עומדת טעות טרמינולוגית, מסביר גולדפלם, שהרי נוצרים כמוסלמים, וגם ערבים אינם מנועים מלנסוע בכבישים הללו. "מעולם לא התקיימה הפרדה על בסיס דתי או אתני בכבישי יו"ש", הוא מסכם, וגם מצביע על הסיבה לכך שהטעות קנתה לה אחיזה: הציבור הישראלי הולך שולל אחרי מלים ומונחים משום שאינו מכיר את המציאות. לו הכירו אותה הישראלים, היו יודעים שהכבישים ביו"ש - כפי שהודתה, לדבריו, סוכנות אי-פי בינואר 2010 - "פתוחים לכלל אזרחי ישראל, כולל ערבים, כמו גם לזרים ולתיירים".

אבל דווקא משום ההקפדה הראויה של גולדפלם על דיוק ראוי להקדיש מעט תשומת לב למשפט האחרון, למה שהוא אומר ולמה שאינו אומר. "כלל אזרחי ישראל", הדגישה סוכנות אי-פי, וגולדפלם החרה החזיק אחריה, לאמור: לא רק יהודים, שהרי בישראל יש גם אזרחים מוסלמים ונוצרים, וגם ערבים. אבל ה"כלל" הזה לא רק מכניס אנשים פנימה - יש אנשים שהוא מוציא החוצה. אלה הם הפלסטינים (תושבי השטחים). הם אינם אזרחי ישראל, הם אינם זרים בארץ הזאת, והם בוודאי אינם תיירים - אבל בפניהם כבישי יו"ש אינם פתוחים באופן כה גורף.

לא, אין כאן "כבישים ליהודים בלבד", אבל "כבישים שאינם לפלסטינים" יש גם יש. הפרדה אתנית ודתית אמנם אין, אבל במה הן גרועות ממה שיש? הנה מה יש: מחסומים קבועים, שרובם ממוקמים הרחק מהקו הירוק; מחסומי פתע ניידים (גולדפלם מציין, ש"רוב המגבלות הוסרו ב-2009"; באותו זמן קפץ המספר החודשי הממוצע של מחסומי הפתע הניידים מ-65 ל-310); מאות חסימות פיסיות (סוללות עפר, קוביות בטון, שערי ברזל, תעלות); וגם - עדיין - כבישים אסורים, כפי שגולדפלם מודה ("רוב כבישי הגדה פתוחים לרוב האוכלוסייה הפלסטינית"). בנוסף להם, הצבא נוהג להשתמש ב"צווים שבעל פה", כפי שהסביר דובר צה"ל; מטבע הדברים אין להם תיעוד, לכן לא ניתן לפקח עליהם או להעמיד אותם לביקורת (הנתונים לקוחים מאתר "בצלם").

לנוכח אמצעים אלה מתייתר הצורך לעגן בחוק הפרדה אתנית או דתית כלשהי. התחכום של הכיבוש הוא בכך, שבאמצעות שילוב הגורמים שנמנו לעיל ניתן לנטרל את המוטיווציה של הפלסטינים להשתמש באותם כבישים מלכתחילה.

כך, לדוגמה, מדירים את הפלסטינים תושבי הכפר נחלין מכביש 60. המרכז העירוני של נחלין הוא בית לחם; הדרך המהירה ביותר מנחלין לבית לחם עוברת בכביש 60, אבל הגישה אליה חסומה מאז 2002.

תושבי הכפר יכולים להתחבר לכביש 60 בנקודה דרומית יותר, בצומת גוש עציון, אבל הדרך הזאת ארוכה עוד יותר מהדרך שבה הם בלית ברירה נוסעים: בכביש מספר 3676 לכפר חוסאן, אחר כך ב-375 לצומת אל-חדר, ומשם במנהרה שעוברת מתחת לכביש 60 - לבית לחם. מה שמסביר אולי, למה גם גולדפלם - קל וחומר הישראלי הממוצע שאינו חוצה את הקו הירוק ואינו נוסע בכבישי הגדה, אינו רואה את הפלסטינים - הם נמצאים מתחתיו.

אבל לא רק את הפלסטינים כבר איננו רואים, גם את עצמנו לא. האופן שבו אנו רואים כיצד ההדרה מהמרחב סוללת את הדרך להדרה הנוחה כל כך מהתודעה יכול ללמד אותנו משהו, אני חושב, על הקשר הרופף והלא-מחייב בין דיוק מהסוג שמציעים גולדפלם ותועמלנים סופיסטים מסוגו לבין פרספקטיבה, אחריות ויושרה.

הכותב פעיל בתנועת "לוחמים לשלום"



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות