מורשת עמיר

ההחלטה להוציא את יגאל עמיר מהבידוד השערורייתי בן 17 השנים שבו היה נתון היא החלטה אמיצה וראויה, שהתקבלה באיחור של שנים. היא אמיצה משום שאין ספק שתעורר גל של זעם קדוש ופופוליסטי; היא ראויה, כי ככל רוצח גם לעמיר יש זכויות אדם בסיסיות, שעליהן יש לשמור; היא התקבלה באיחור משום שהבידוד היה מיותר ונפסד מראשיתו. תנאי המאסר הקשים של עמיר נועדו אך ורק כדי לרצות את דעת הקהל, הרואה בו אבי כל חטאת, לרצות את תאוות הנקם. אבל למרבה הזוועה, עמיר אינו אבי כל חטאת, רחוק מכך. ממורשת רבין - תהא אשר תהא - נותרה עכשיו אמנם רק מורשת עמיר, אבל לא בגללו. אולי לכן מבקשים הישראלים לכלות בו את זעמם: הם אינם אוהבים לראות את הדיוקן הקיבוצי הניבט במראה, מעשה ידיהם, ולכן הם מטילים את מלוא האשם על עמיר. הנקמה בעמיר היא השריד האחרון של מורשת רבין, ורק אותה מבקשים הישראלים להמשיך לשמר.

אי אפשר כמובן לדעת מה היה מהלך ההיסטוריה אלמלא הרצח. יש רק עובדה ניצחת אחת: 17 שנים אחריו, רוחו של עמיר שורה כאן הרבה יותר מרוחו של יצחק רבין, למרות אינספור המוסדות והכבישים הנושאים את שמו. האשם בכך אינו בעמיר - בכך אשמים הישראלים כולם.

ישראל 2012 היתה צריכה להודות לעמיר על שפתח בפניה את השער לכל מה שרצתה להיות ולכל מה ששאפה להשיג - הרס הסיכוי לשלום, אובדן כל אמונה בו, ביסוס של הכיבוש
באופן שאין ממנו דרך חזרה והקמת חברה גזענית ודמוקרטיה מקועקעת. עמיר רק פתח את
הצוהר, את שאר העבודה עשו הישראלים - בחדווה ובהתמסרות.

מכאן, שהדיבור על כך שעמיר "רצח את השלום" ו"הרג את הדמוקרטיה" הוא חלול, שקרי ומתחסד. הדמוקרטיה הישראלית נקרעת עכשיו הרבה יותר מכפי שנקרעה בעקבות מעשה הרצח הלא דמוקרטי של עמיר. גם הסיכוי לשלום נהרס מאז הרבה יותר משנהרס בעקבות המקל השטני שעמיר תקע בגלגליו. כל המזועזעים ממעשהו הנתעב שותפים במעשיהם או בשתיקתם לחקיקה הגזענית, לציד אדם ברחובות, לברוטליות המתמשכת של הכיבוש, להעמקת האלימות בחברה ולהמשך בניית ההתנחלויות.

זה אנחנו, זה לא עמיר. השלום הוסר לחלוטין מסדר היום, זכויות אדם נהפכו למלה גסה, ויפה-נפש לקללה - זה אנחנו, זה לא עמיר. עשרות מיליוני שקלים למגורים חלופיים למתנחלים שגנבו אדמה - זה אנחנו, זה לא עמיר. בעיטות לילד פלסטיני בן תשע - זה אנחנו, זה לא עמיר. מדינת אפרטהייד בוטה בשטחים - גם היא מעשה ידינו, לא מעשה ידי עמיר. אבל בכל אלה קשה לישראלים להודות. לכן הם מבקשים נקמה בעמיר, רק בעמיר, אויב העם, אויבו היחיד והמוחלט בעיניהם.

בימים הבאים שוב תעלה בוודאי שירת המקהלה הצדקנית, משמאל וגם מימין, שתצא נגד ההקלה בתנאי מאסרו. רבים היו אפילו רוצים לראותו מוצא להורג: הם אויבי הדמוקרטיה
לא פחות ממנו. הם כולם רק רוצים לראות את המשך ההתעללות בעמיר כדי שלא נשים לב להתעללות האמיתית, הגורלית, בשלום, בצדק ובדמוקרטיה הישראלית, זו שבאה אחרי שעמיר כבר היה חבוש בכלא בבידוד וחסר כל השפעה.

והיה מחננו טהור: ראו, ראו, איך אנחנו מענישים את מי שהעז להרים יד על הדמוקרטיה והשלום; הוכחה ניצחת לכך, שאנחנו שוחרי שלום מושבעים ודמוקרטים נחושים, ורק הרוצח הנתעב קילקל לנו את השורה. לכן יש להחזיקו לעד בבידוד, לכן אין לשחררו לחופשי לעולם, בניגוד לכל רוצח אחר, כי כאלה אנחנו: לוחמים ללא חת נגד כל מי שמעז להרים את ידו על הממלכה הכי צודקת, הכי שוחרת שלום והכי דמוקרטית במזרח תיכון; בעצם, בעולם כולו.

מתוך החמישייה הקאמרית:



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות