הרכב המשתתפים בשתי ההפגנות הגדולות האחרונות היה אמנם שונה, אולם היה להן מכנה משותף - האשליה שהחיים בישראל יכולים להמשיך ולהתנהל כמו על כוכב לכת מרוחק ועצמאי. אכן, נוח לרוב הישראלים להדחיק את העובדה שכל חולשותיה של החברה שזורות אלה באלה. אם אכן "העם דורש צדק חברתי", כלומר צדק לו עצמו, הוא חייב להבין שהוא לא יקבל אותו ללא צדק לכולם.
לא מקרה הוא שהחברה הקולוניאלית והניאו-שמרנית שלנו היא אחת הבלתי שוויוניות ביותר במערב, שנייה רק לארצות הברית. באותה המידה לא מקרה הוא שהמפגינים לא יצאו למאבק תחת הסיסמה "צדק לכל", כי צדק ושוויון הם ערכים אוניוורסליים ולא כל המתכנסים ברחבת מוזיאון תל אביב באמת מעוניינים בערכים כאלה. מבחינת רבים, והסתדרות הסטודנטים בראשה, "צדק" נקודתי, המסתכם במשכנתאות זולות ובבנייה להשכרה, ביום לימודים ארוך בבתי הספר ובמלגות באוניברסיטאות, יכול בהחלט לחיות עם אפליה אתנית, עם שלילה בוטה של זכויות אדם בסיסיות של מי שאינם יהודים ועם שלטון קולוניאלי גס ואלים בשטחים.
ואמנם, בניגוד לטענה הרווחת, המרכז-שמאל הישראלי אין לו דבר עם סוציאל-דמוקרטיה, מושג המורכב מסינתזה של המיטב שבסוציאליזם והמיטב שבליברליזם. סוציאליזם וליברליזם עולים בקנה אחד בזכות תכניהם המוסריים והאינטלקטואליים, והם מאוחדים בראיית האדם כמטרה הסופית של כל פעולות החברה והמדינה. בתפישה הסוציאל-דמוקרטית המדינה אינה נתפשת כמטרה אלא כאמצעי למימוש זכויות האדם. לפיכך, אין הסוציאל-דמוקרטיה יכולה להשלים עם שלילת זכויותיהם של בני אדם באשר הם. במציאות שלנו מדובר באזרחים ישראלים שאינם יהודים, במהגרים שאינם אזרחים ובאוכלוסייה הנכבשת בשטחים. באנשים אלה המרכז-שמאל אינו מתעניין ולכן אין הוא ראוי לשאת את שמה של הסוציאל-דמוקרטיה.
הכוונה כמובן קודם כל למפלגת העבודה. מפלגה זו, כפי שח"כ שלי יחימוביץ' מגדירה את מטרותיה, אינה הרבה יותר ממפלגה סוציאל-לאומנית, קרובה לליכוד בתפישתה המדינית. אפילו העובדה שהחזקת הכיבוש באה על חשבון מדינת הרווחה אינה מטרידה אותה. טענתה של יחימוביץ', לפיה יש לשים קץ לחלוקה המשתקת בין ימין מדיני ושמאל מדיני ולהתרכז במאבק החברתי, מסלפת את מהות הסוציאל-דמוקרטיה ומשרתת בגלוי את מטרות הימין. מעבר לכך, דרושה אטימות מיוחדת במינה כדי להאמין ששאלת היחסים החברתיים המעוותים בישראל ניתנת לפתרון על ידי גיוס חרדים ושליחת ערבים לשירות אזרחי.
האמת היא שהמאבק על גיוס החרדים חסר משמעות ממשית כשם שהטלת שירות אזרחי על הצעירים הערבים היא אחיזת עיניים. בתמורה לתמיכה הממלכתית הנדיבה צריכים החרדים להכשיר את עצמם קודם כל לעבודה במשק מודרני ולהתחיל ללמוד מתמטיקה, מדעים, אנגלית והיסטוריה, ורק אחר כך, אם בכלל, ניווט לילה ונוהל עצירת חשוד. כמו כן, מי שרוצה באינטגרציה של הערבים שישים קץ לכיבוש וישקיע בחברתם ובתשתיותיהם, ואז הם יתגייסו לצבא ברצון כי יבינו את אשר אחרים גילו כבר מזמן: הצבא הוא כלי יעיל מאין כמוהו לקידום חברתי מהיר.
השורה התחתונה היא שהמאבק האמיתי חייב להתנהל בעת ובעונה אחת נגד הכיבוש, המרוקן את החברה הישראלית מתכניה המוסריים ופוגע ברמת חייה של הפריפריה, ונגד הניאו-שמרנות ופולחן כלכלת השוק. אין דרך להפריד בין שתי פנים אלה של אותה מציאות.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
