זהירות, אנטישמיות

הנה סטטיסטיקה שמרכזי המחקר על מצב האנטישמיות השמיטו מדוחותיהם הקפדניים. בששת החודשים הראשונים של השנה תועדו 154 תקיפות אנטישמיות - מהן 45 בסביבות כפר אחד בלבד. החשש הוא שהשנה יישבר השיא של 411 תקיפות שתועדו ב-2011 לעומת 312 ב-2010 ו-168 ב-2009. רק ביוני השנה נרשמו 58 תקריות (כמו יידוי אבנים על עובדי אדמה ורועים, ניתוץ חלונות בתים, הצתות, השחתת צינורות ומאגרי מים, השחתת ועקירת עצי פרי, פגיעה בבית תפילה). התוקפים - לפעמים רעולי פנים, לפעמים לא; לעתים פועלים בהיחבא, לעתים לאור יום. ב-13, ב-14 וב-15 ביולי בוצעו מדי יום שתי תקיפות אלימות באזורים שונים. באזורים שונים נרשמו כתובות נאצה, המלים "מוות" ו"נקמה" מככבות בהן. אחת מקורית יותר מבטיחה "עוד נשחט".

לא בטעות חוקרי האנטישמיות החרוצים השמיטו את הסטטיסטיקה הזאת. היא לא נוגעת להם, משום שהשַמים שהותקפו הם מכפרים ששמותיהם ג'לוד, מעאייר ותוואני, יאנון וביתילו. הסטטיסטיקה של הטלת אימה יומיומית (טרור בלעז) לא קיימת בשבילם - כמו שאינה קיימת לגבי רוב הציבור היהודי בישראל ובעולם, אף על פי שהיא מזכירה את סיפורי האמהות והסבים שלנו. סבינו חששו מימי ראשון. השמים שלא מעניינים את רודפי האנטישמים חרדים מיום השבת. הורינו ידעו שהרשויות אוכפות הסדר לא יתערבו. ואנו יודעים היום: צה"ל, משטרת ישראל, המינהל האזרחי, מג"ב ובתי המשפט עומדים מן הצד, עוצמים עין, ממסמסים חקירות, מתעלמים מראיות, מפחיתים מהחומרה, מגוננים על המתקיפים ונותנים רוח גבית לפורעים העדכניים.

הידיים הם ידי יהודים-ישראלים שמפרים את החוק הבינלאומי וגרים בגדה המערבית. אבל המטרה והכוונה הם עצם מעצמותיו של הלא-כיבוש הישראלי. אלימות שיטתית זו היא חלק מהסדר הקיים. היא משלימה ומקדמת את אלימות השלטון, ואת מה שנציגיו -המח"טים והמג"דים והאלופים וקציני המינהל האזרחי - עושים כשהם נושאים בנטל: שודדים כמה שיותר אדמות בתירוצים ובפטנטים בהכשר בג"ץ, ותוחמים את הילידים בשמורות צפופות-אוכלוסין. זוהי תמצית ההצלחה הכבירה ששמה "שטח סי": דילול מכוון של האוכלוסייה הפלסטינית בכ-62% מהגדה, כהכנה לסיפוח רשמי.

יום יום חיים עשרות אלפי אנשים בצל אימה: האם תהיה התקפה היום על הבתים בקצה הכפר? האם נוכל להגיע לבור המים, למטע, לשדה החיטה? האם ילדינו יגיעו בשלום לבית הספר או לדודה? כמה עצי זית הושחתו הלילה?

במקרים יוצאי דופן, כשיש מזל, מצלמה של מתנדבי "בצלם" מתעדת וחודרת את שריון האי-ידיעה-מרצון של אזרחי הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. כשאין מצלמה העניין אפסי, כי הרי אין להאמין לפלסטינים. אבל השגרה המסלימה הזאת ממשית מאוד גם אם היא סובלת מתת-דיווח.לאנשי ארגון זכויות האדם "אל חק" היא מזכירה את 1993 1994 - אז הם הזהירו שההסלמה, מגובה בחוסר מעש שלטוני, תוביל לפגיעה המונית. ואכן ד"ר גולדשטיין מקרית ארבע טבח במתפללי מסגד אבראהים. הטבח נתן את האות למדיניות ישראלית עקבית, תוך הסתייעות בפורעים, כדי לרוקן את חברון העתיקה מתושביה הפלסטינים. האם מישהו בקרב מקבלי ההחלטות ומבצעיהן מייחל למהדורה שנייה?


 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות