בפברואר 1950, דיווח לסטלין סגן נציג אוקראינה הסובייטית במועצת הביטחון של האו"ם, כי בסתיו 1948 שקל אחד הנציגים הסובייטיים במועצה להציע לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, להזמין את הפליטים הפלסטינים להתיישב בברית המועצות. הרעיון היה ליישבם באזור אסיה התיכונה, במטרה להקים שם בעתיד רפובליקה ערבית סובייטית סוציאליסטית או מחוז אוטונומי ערבי.
בשבוע שעבר קבעה הוועדה לבחינת מעמד המאחזים, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי, כי ישראל איננה כוח כובש ביהודה ושומרון, שכן הגדה המערבית מעולם לא היתה חלק לגיטימי ממדינה ערבית כלשהי.
המשותף לרעיון של נציג הסובייטים באו"ם ליישב מחדש את הפלסטינים הרחק ממולדתם, ולאשרור הפקעתה של פלסטין מידי תושביה על ידי ועדת משפטנים ישראלית, הוא בגישה ל"בעיה הפלסטינית", האופיינית למעצמות ולישראל זה שנים. לפי גישה זו, גורל הפלסטינים ואדמתם הפקר הוא, ולכן אפשר לדמיין את עתידם בכל דרך שרוצים. כך ניתן לשוות מידה של לגיטימיות לניתוקם של הפלסטינים מפלסטין, או לניתוקה של פלסטין מן הפלסטינים.
הנוקטים גישה זו גם לא יכולים להעלות על הדעת הכרה בלגיטימיות של זיקתם הלאומית של הפלסטינים לפלסטין. למרות המלל הכללי והמעורפל על "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", שמדי פעם נשמע בשיח הבינלאומי, זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית לאומית במולדתו מעולם לא נתפשה כמובנת מאליה בעיני הקהילה הבינלאומית. אפילו לא לאחר החלטת האו"ם מ 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית. אחרת לא היינו עדים בשנה האחרונה למחזה המשפיל שבו מנהיג האומה הפלסטינית מתדפק על דלתות שועי עולם במאמץ לשכנעם להכיר בזכות זו.
הנטייה המערבית והישראלית שלא לראות בפלסטינים עם ככל העמים, יש בה יותר מקורטוב של התחמקות מאחריות היסטורית, שכן מעצמות המערב והתנועה הציונית הן אלה שעל שמן רשומות זכויות היוצרים על הלאום הערבי-הפלסטיני. אפשר להניח שאלמלא נפילתה של האימפריה העותמאנית וביתור המרחב הערבי שלה לחבלי ארץ נפרדים מבחינה פוליטית, הזהות המקומית הערבית-הפלסטינית היתה נמטמעת כעבור תקופה מסוימת בזהות הלאומית הפן ערבית המודרנית, לצד זהויות ערביות מחוזיות ושבטיות נוספות. כך קרה בגרמניה למשל, כשהפרוסים, הבווארים והסקסונים הצטרפו עם הזמן לזהות הלאומית הגרמנית המודרנית.
ואולם, עם כינונה של ארץ-ישראל/פלסטין המנדטורית כיחידה טריטוריאלית נפרדת שעל תושביה הערבים נגזר בהדרגה להפוך מרוב למיעוט, הלכה וצמחה הלאומיות הערבית-הפלסטינית כמשקל נגד ללאומיות הציונית. עם כל דונם של אדמה ערבית שעבר לבעלות ציונית, העמיקה הזיקה הלאומית של הפלסטינים לפלסטין, כשם שהעמיקה הזיקה הלאומית הציונית לארץ ישראל.
לנוכח זאת, קביעתה של ועדת השופט לוי, שיהודה ושומרון הן בחזקת שטח הפקר, יש בה משום התכחשות חסרת תוחלת למציאות הלאומית (או הדו-לאומית) בארץ. גם ליהודים וגם לפלסטינים אין בעולם ארץ אחרת למימוש זכויותיהם הלאומיות. לעת עתה, זכותם הלאומית של היהודים באה לידי מימוש על חשבון זכותם הלאומית של הפלסטינים, דבר שרואים באופן מובהק בגדה המערבית. את מצב עניינים זה קשה שלא להגדיר כמצב של כיבוש. זהו כיבוש של עם אחד (הפלסטינים) על ידי עם אחר (היהודים), אלא אם מדמיינים את הפלסטינים אי שם במדבריות אסיה התיכונה הסובייטית, בונים את הקומוניזם.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
