את ביקור מיט רומני בישראל תיזמר בנימין נתניהו לתשעה באב. נתניהו בא להזהיר מחורבן, אך בפועל דייק עוד יותר כשכיוון לאירוע שבו שלטון קיצוני משיחי התעמת עם מעצמה והביא על ישראל אסון.
קל למאוס בנתניהו. קל לישראלים לא קיצונים. קל לברק אובמה. כשפטרון נתניהו, שלדון אדלסון, הוא המממן הגדול של קמפיין העפת אובמה; כשישראל מקימה אוניברסיטה בשטחים דווקא כשהיא זקוקה לתמיכה אמריקאית; כשהשלטון בישראל - האמור לצייר את עצמו כמתון מול קיצוניות דתית אזורית - מפרק ממשלת אחדות ומעמיק את דתיות המדינה. כשנדרשת מרב התמיכה הפנימית והחיצונית, בוחר נתניהו - כמו בחורבן בית שני - להסתפק בקיצונים: המחנה הדתי-הימני בישראל; הימין היהודי בארצות הברית, ואוונגליסטים משיחיים החולמים על אפוקליפסת גוג-ומגוג בישראל כשלב הכרחי לשיבת ישו.
קל למאוס בנתניהו, אך יש להיות קר רוח עתה. אמריקה אינה אמורה להציל את ישראל, או את סיכויי הנורמליות באזור. אולם שאלת מלחמת איראן אינה שאלה ישראלית פנימית ואינה קשורה לחיבה לנתניהו. זו שאלה עולמית, בעלת השלכות רחבות. זו שאלה, שנשיא אמריקאי - הרוצה להיבחר שוב - אינו יכול להתחבא ממנה.
הדברים צריכים להיאמר בבירור: ישראל אינה להוטה לתקוף באיראן. מלבד שניים, צחי הנגבי ואולי נתניהו, אין ישראלי הנלהב לתקוף. גם לא אהוד ברק.
לתקיפה מוכרח להיות היגיון מופשט ופרקטי. ברק העמיד את מרחב החסינות - הזמן שבו הפרויקט האיראני לא ייעצר מתקיפה ישראלית בלבדית. הבעיה היא, שישראל כבר שם. כאשר חקר ביצועים של חיל האוויר - הגורם המקצועי בישראל - מוריד את הערכת הנזק שייגרם לפרויקט האיראני מתקיפה ישראלית לשנה אחת בלבד, נתון מקצועי שמצטט גם ברק, המשמעות היא: שישראל לבדה אינה יכולה לעצור או לעכב משמעותית את הפצצה האיראנית.
זו האמת. בתנאים הנוכחיים, זו איננה פצצה או הפצצה. זה גם וגם. לצורך בלימת איראן ישראל תלויה עתה לחלוטין בהמשך אמריקאי ומערבי, צבאי ומדיני. זו המציאות הקשה.
בתנאים הללו בביקור של ברק אובמה בישראל לקראת ראש השנה אין כל סיכון מבחינתו. רוב הממסד הישראלי רוצה להיעצר. יספיקו לכך עוד סנקציות משמעותיות והבטחה נשיאותית חזקה ומהדהדת לעצירת איראן בכל האמצעים.
אחרי ביקור כזה לא תתקוף ישראל לפני נובמבר. אם תרצה לתקוף במכה של הרגע האחרון, תוכל לעשות זאת מבצעית גם בעיתוי מאוחר יותר, שבו יוברר לכל שאיראן לא נעצרה. תקיפה אז תעכב את איראן בפחות משנה - אך ממילא תלויה ישראל בהמשך האמריקאי - שכוחה המעצמתי הצבאי-המדיני יוכל להופכו לאפקטיבי גם בשנה הבאה.
ואולם אם לא יבוא לכאן אובמה עצמו - יסתפק בשריו וישמור את אצבעותיו כאילו בטוחות - סביר ביותר, שבסוף הקיץ, איפשהו ב-40 הימים הנוראים בין השבוע האחרון של אוגוסט לשבוע הראשון של אוקטובר, תתקוף ישראל.
לא. אין מדובר כאן עוד בבלוף להלחצת אחרים. גם לא בשיגעון מוחלט. ה"קוליות" בממשל האמריקאי, שאינו מאמין לעוד "זאב זאב", שגויה לגמרי. נתניהו - שבשבילו כל הימים הם תשעה באב - חי באמת בתחושה היסטורית מתמדת של סף-שואה. כך גודל. זו לא הצגה. נשיא אמריקאי, שנתפש בעיניו בכנות כאויב ישראל, מובילו למעשה של תשעה באב - בתחושתו, באין ברירה אחרת. ממילא כמעט כולם נגדנו. רגע לפני הבחירות באמריקה אולי נצליח לדחוף את המנוולים הליברלים מאמריקה פנימה. לפחות ננסה. לא נלך כצאן משותק לטבח.
אם ימתין אובמה בוושינגטון המהבילה, לא יימלט מהאחריות ומההשלכות של תקיפה ישראלית. מעטות הפעמים בהן עצה מדינית-פוליטית היא כה חדה, ברורה ומשתלמת. אם צריך אובמה, שייקח כדור נגד בחילה, ויודיע על בואו בספטמבר.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
