גם זו ההיסטוריה שלנו

עלו לי דמעות בעיניים. נשיא צרפת עומד בטקס לציון 70 שנה לאקציה הגדולה ביותר שנערכה על אדמת צרפת, ומקבל אחריות, אומר שצרפת היא למעשה זו ששלחה - באירוע ההוא 13 - אלף יהודיות ויהודים למות באושוויץ. אבל המלים המשמעותיות ביותר היו "השואה אינה ההיסטוריה של העם היהודי, היא ההיסטוריה, ההיסטוריה שלנו".

והנה אנחנו כאן, עומדים מול ההיסטוריה הפלסטינית, שאת אזכורה אנחנו טורחים לאסור בחוק, ולא מבינים שזאת גם ההיסטוריה שלנו. לא מבינים שעצם שמו העממי של החוק, "חוק הנכבה", מנכיח בהיסטוריה שלנו את זאת שלהם. לא מבינים שמניעת מים מפלסטינים, הריסה של בתים וכפרים ודיכוי בשלל דרכים רבות לאורך שנים כל כך רבות, הם חלק מההיסטוריה שלנו. כל אלה הם הסיפור שלנו ועלינו, לא פחות ממה שהם הסיפור של הפלסטינים.

או שאולי אנחנו דווקא מבינים היטב. אולי בעצם אנחנו בכלל גאים בזה. הנה, הממשלה משקיעה עכשיו כסף לבניית בתי מלון בהתנחלויות. בתי מלון, לתיירות. שיבואו תיירות ותיירים ויראו להם את מפעל ההתנחלויות הנהדר, את הישגי החקלאות, הקהילה, את האוניברסיטה הטובה בעולם, את הגגות האדומים היפים: וילה בג'ונגל, שווייץ במזרח התיכון.

בואו, תיירות ותיירים יקרים, נראה לכם את הישגי ההפרדה והביטחון בחברון עיר האבות, ובגדה בכלל; את האפקטיוויות של אלימות המתנחלים בגיבוי הצבא. נלמד אתכם לנשל אנשים מאדמותיהם, נעשה יום כיף של עקירת עצי זית ואחר כך נשתה קפה עם השכנים הפלסטינים שאנחנו ביחסים מצוינים אתם. אכן, יש במה להיות גאות. ברוכות הבאות לתיירות הכיבוש.

אבל ההשקעה בהקמת בתי מלון היא גם עוד קומה בתהליך ההתחפרות עמוק-עמוק בתוך השטחים, בתוך הכיבוש. רק לפני רגע הקמנו שם אוניברסיטה, והנה גם בתי מלון. כל יום שעובר אנחנו יותר ויותר מושקעים בשטחים, גם באנשים, גם באנרגיה ובעיקר בכסף: 27 מיליארד שקל השקיעה ישראל בהתנחלויות רק מ-1992, אז התחילו לספור, לא כולל הוצאות ביטחון ולא כולל הכסף שהושקע בין 1997 ל-2003, שאז לא ספרו. ספרו זה לא "שלום עכשיו", אלא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לבקשת האוצר, כפי שנחשף השבוע ב"כלכליסט".

פרופ' דן אריאלי הרצה אתמול בהתנדבות באירוע של "שלום עכשיו". הוא לא מתמחה בשלום, אמר שם, הוא רק חושב מה מהמחקרים שלו על כלכלה התנהגותית יכול להיות רלוונטי למצב העניינים הזה. למשל, כשחברה מוציאה 90 מיליון שקל על פיתוח מוצר וצריך להשקיע עוד עשרה מיליון כדי להשלים אותו, ואז בישורת האחרונה מתברר שהמתחרה משיקה תיכף מוצר דומה, מוצלח בהרבה, שיהרוג את המוצר שלה. אבל אחרי שכבר השקיעה 90 מיליון במוצר שלה, להשקיע עוד עשרה מיליון ולנסות בכל זאת נראה הגיוני, אף שברור שההפסד רק גדל.

"לא רציונלי ולא במקרה" הוא שם ספרו הראשון של דן אריאלי. אצלנו הלא רציונלי הוא אכן לגמרי לא במקרה. הוא בכוונה. בכוונה הזויה, הרסנית, זדונית. כוונה שלגביה אנחנו משקרים ובוודאי שלא מקבלים אחריות. ולא מבינים שזאת לא הנכבה, זאת ההיסטוריה שלנו שאליה אנחנו מתכחשים.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5