09:29
בימים אלה, כשדעת הקהל סוערת על רקע מסקנות ועדת פלסנר, נדמה שמתחת לפני השטח מתעורר הרחוב החרדי למאבק פנימי על דמותו. מצד אחד ניצב הפלג השמרני המסורתי, שדוגל בשימור המצב הקיים ומתנגד למודרניזציה גם בגבולותיה המותרים. מצד שני, הולך וגדל החלק שדוגל במעורבות בכל תחומי העשייה בישראל, חלק שרשם עד כה כמה הישגים שהפכו לסמלים - כמו גדוד הנח"ל החרדי, הקמפוס החרדי בקריה האקדמית קרית-אונו והקמת 6 ישיבות תיכוניות.
כעת מבקשים המורדים הצעירים לשחרר את הרצון הכבוש, ולתרגם אותו לכוח פוליטי. תנועת "טוב" החרדית - שחרתה על דגלה תורה ועבודה, השכלה ושירות צבאי, ושציבור בוחריה מכונה בלעג "לובשי החולצות הכחולות" - הולכת וצוברת כוח. בעבור נבחרי ציבור מרכזיים כמו משה גפני ויעקב ליצמן, המייצגים את הממסד החרדי השמרני, מדובר במאבק מהותי הרבה יותר מאשר הוויכוח המטופש אם לגייס את החרדים או לא. בעבורם הסכנה האמיתית היא האלטרנטיבה שקמה לסיעת "יהדות התורה", ושעשויה לשמוט את השטיח מתחת לרגליהם, ולהוכיח שיש מנהיגות לגיטימית אחרת לציבור החרדי.
בשיחות סגורות אומרים ראשי תנועת "טוב" האנטי ממסדית, אויבתה הגדולה של "יהדות התורה", כי בבחירות המוניציפליות הקרובות תריץ התנועה מועמדים מטעמה לראשות העיר ירושלים, למועצת העיר אלעד ואולי תעמיד מתמודדים גם בערים חרדיות נוספות. תיאבונם הולך וגובר לאחר שבבחירות הקודמות הם כבשו בהפתעה את עיריות בית שמש ובית"ר עלית. בקרב הממסד החרדי הוותיק נתפשים החרדים החדשים כאיום של ממש - לא רק מבחינה אלקטורלית שמשמעותה נגיסה בקולות המצביעים, אלא בעיקר בגלל הפופולריות לה הם זוכים בקרב צעירי המגזר החרדי.
במובן מסוים, הפופולריות של הצעירים החרדים פורצי הדרך שואבת את כוחה ממניעים אנושיים פשוטים. בחברה החרדית של המאה ה-21 נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים לשינוי, לבחינה לעומק של סדרי העדיפויות אל מול העולם החיצוני, שמשתנה במהירות עצומה.
בעולם החרדי הולכת ומחלחלת אט אט ההכרה, כי אין רק דרך אחת ויחידה, וכי קיימים מספר מסלולים לגיטימיים. זה אומר שניתן לרשום את הבנים לישיבות תיכוניות חרדיות, במסגרתן לומדים התלמידים לתעודת בגרות מלאה. ירצו ללכת אחר כך לישיבה גבוהה? יילכו. ירצו ללמוד במכללות חרדיות ולקנות להם מקצוע מכובד? גם זה לגיטימי. ירצו ללכת לצבא? יחזרו כגיבורים ולא כמנודים.
היום כמעט ולא קיימת אלטרנטיבה לצעיר חרדי שבחר אחרת ממסלול הישיבה המקובל. כדי לייצר אלטרנטיבות כאלו הולך וגובר הביקוש להכנסת לימודי חול לתוכנית הלימודים במוסדות החינוך - מה שקרוי בלשון העם "לימודי ליבה" (תחת צנזורה מסוימת שמונעת התנגשות עם ערכיהם). צעירי המגזר סבורים, כי יש להרחיב את אופק השכלתם ולפתוח בפניהם אפשרויות מקצועיות מגוונות, כאלו שיגאלו אותם ואת משפחותיהם מקיום כלכלי דל ולוחץ. כמו כן, אותם צעירים בהחלט מסכימים לגיוס כל מי שאינם רואים בלימוד התורה ייעוד חיים עיקרי, או שאינם מסוגלים לכך לטווח ארוך הנראה לעין. הם יודעים שהשירות הצבאי לא רק פותח להם חלון הזדמנויות ואופקים של חינוך, השכלה ותעסוקה, אלא גם מסייע בבניית הגשרים בין העולם החרדי ובין העולם החילוני, שרבים מהצעירים החרדים מעוניינים בהם.
בנוסף, חותרים הכוחות החדשים לבסס את המעמד הלגיטימי של שכבת הצעירים, השואפת לצאת אל שוק העבודה. הם מעריכים כי שכבה זו תלך ותתרחב בעשור הקרוב, וכי חיבוק חם ואוהד משני הקצוות – חילוני וציבורי – לא רק יאפשר חיי רווחה, אלא ישנה את פניה של החברה החרדית.
הבעיה המרכזית שבה הם נתקלים היא שבחוגים לא מעטים בציבור החרדי הליטאי, המושג "חשיבה עצמאית" עדיין מעורר חרדה. במשך שנים, "נהנה" הציבור – על כל פלגיו – מחשיבה אחידה נטולת "יוזמות יצירתיות". בעולם הישן של לפני מלחמת העולם השנייה, נכרך המושג "חשיבה קולקטיבית" במושג ההישרדות. היעד המרכזי היה להתבדל, להיות שונה, לבצר חומות המונעות כניסה של השפעות זרות. מושג ההתבדלות קנה לו אחיזה ביישוב הישן בירושלים, וגם בטבריה, צפת, חברון, ומאוחר יותר בעיר בני-ברק (שתחגוג ב-2014, לא ייאמן, 90 שנה להיווסדה). אבל כעת, מבינים הצעירים, כבר אין בו צורך.
לכן השינוי הנדרש שעוברת עתה החברה החרדית הוא עמוק ויסודי. לראשונה קמה בה קבוצה של צעירים, שאומרת קבל עם ועדה: "נמשיך ללמוד תורה ולקיים מצוות, אבל במקביל ניקח החלטות אישיות המתאימות לאורח חיינו, לנו ולבני משפחותינו. גיוס לצה"ל הוא לא ברירת מחדל אלא מעשה ראוי מלכתחילה. רק תנו לנו את זכות הבחירה".
דוד זולדן הוא עיתונאי חרדי מחבר הספר "חרדים לגורלם" ובוגר המחזור הראשון של גדוד הנח"ל החרדי
הוספת תגובה
- 7minus
- 14plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
