בידיעה שהתפרסמה ב"הארץ" ב-25.7 דיווח חיים לוינסון כי "באחרונה התגלעו חילוקי דעות בין (ראובן) אגסי לבין ראשי המחאה (לשוויון בנטל), על אופן ניהולה. אגסי סבור שיש לנקוט צעדים חריפים יותר, בהם קריאה לצעירים לסרב להתגייס, והחזרת התעודות והדרגות של חיילים משרתים ומשוחררים לצה"ל".

ראובן אגסי, בן 72, משקיע ותיק ומנהל בכיר בתעשיית ההיי-טק, היה בעבר אלוף משנה בחיל הקשר, וידוע בדעותיו הנחרצות בכל הנוגע לחובת השירות בצה"ל; בעבר קרא לחברות היי-טק שלא להעסיק עובדים שהשתמטו משירות. כשאדם כמוהו, שהשיטה עובדת בעבורו יותר משהיא עובדת בעבור אחרים, קורא להחרפת המאבק עד כדי פגיעה בשיטה עצמה, דבריו ראויים לבחינה.

ראשית, קורות חייו של אגסי מעידים שהוא אדם מעשי. לפיכך אין להתפלא על כך שהוא סבור שיש להפנות את הקריאה לסרב לשרת קודם כל אל המועמדים לשירות ביטחון, ורק אחר כך אל חיילי המילואים. מדוע? כי מספר המשרתים שירות משמעותי במילואים, לפי נתונים שהציג ראש אכ"א לשעבר האלוף במיל' אבי זמיר, הוא כ-100 אלף מתוך מיליון אזרחים בגילים 21-40, ולפי מחקרו של תא"ל במיל' דב תמרי, מספר המשרתים יותר משבוע בשנה נמוך עוד הרבה יותר. למעשה, קבוצת הנושאים בנטל היא כמספר המשתתפים בהפגנה שנערכה לפני כמה שבועות למען השוויון בנטל. זוהי קבוצה קטנה ולפיכך בעלת אפקטיביות נמוכה.

לא רק שהקבוצה קטנה (בכל זאת, קבוצות קטנות כבר חוללו בעבר שינויים גדולים), אלא שהשנים החולפות והצטמצמות מערך המילואים מעידים על שני דברים: האחד, שצה"ל מסתדר היטב עם הכמות המצטמצמת, ולכן לחץ בכיוון הזה אינו אפקטיבי, ושהקבוצה הקטנה הזאת הוכיחה שנאמנותה אינה תלויה במהות הפעולות שהיא נדרשת לבצע או בתנאים סבירים לביצוע הפעולות הללו.

ועוד דבר, בשונה מהקריאה לסירוב מצד שמאל, ובדומה לקריאה לסירוב מימין, מכוונת הקריאה הנוכחית לשימור המצב הקיים, או במקרה של אגסי - להחזרת עטרה ליושנה. אגסי, כמו המוחים על אי השוויון בנטל, אינו מתלונן על הנטל עצמו, אינו מבין את שינויי העומק בחברה הישראלית ואינו מבין שלישראלים יש יותר מסיבה אחת להדיר את רגליהם משירות המילואים. אגסי רוצה לחזור אל ארץ ישראל הישנה והטובה, שבה השילוב דרגה-צבע היו מדדים טובים למיקום בהיררכיה החברתית: אם ערבים וחרדים לא מתגייסים, לפחות שיישארו מאחור כלכלית וחברתית וישאירו להגמוניה את מה ששייך לה בדין שעשתה לעצמה.

בשונה מאגסי קורא בנימין נתניהו את המציאות היטב, ועשה מעשה פוליטי מובהק כשהעדיף ציבור של יותר שלושת רבעי מיליון אזרחים - הציבור החרדי - על ציבור קטן בהרבה ופחות ממושמע. מה שנתניהו הבין זה שציבור חיילי המילואים נמצא קרוב לוודאי בכיסו. מה שאגסי הבין מעט מאוחר מדי הוא שציבור חיילי המילואים, בעיקר הקרביים שבהם, הוא שריד נחוש לישראל הישנה, וככזה נאמנותו והתמורה הרגשית לנאמנותו הופכים אותו לאסקופה נדרסת.

במובן זה קריאתו, אף על פי שהיא מנסה להחזיר סדר יום רע, מעידה שגם אצל אנשים מהשכבה שממנה הוא בא מתבססת ההכרה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

אולם גם הסירוב לשרת עד שיוסדר השוויון בנטל לא יעזור, אם החברה הישראלית לא תקיים בירור עומק באשר למהות הנטל, ועל כך שהנטל הוא גורם שלכאורה מאחד את החברה הישראלית אבל בפועל הוא תוצאה של הצורך בתחזוק שוטף של עימותים מיותרים, תחזוק הכיבוש, ובעיקר שמירה עיקשת על סדר יום צבאי, שעלותו הולכת ומאמירה. למעשה, גורם שמפלג את החברה הישראלית.