לא רק לחם וחמאה

עצוב היה להיות ברחבת מוזיאון תל אביב במוצאי השבת שעברה, עצוב מאוד, אך לא בלתי צפוי. כבר בעיצומו של גל המחאה המרשים בקיץ שעבר נכתב בעמודים אלה שהפגנות שאינן מוצאות מהר מאוד מיסױד פוליטי ומנהיגות נחושה סופן להתאדות. אויבה הגדול ביותר של תנועה לא פורמלית כזאת הוא הזמן החולף. אכן, מחאה יכולה להשיג תוצאות רק כאשר היא מציגה אלטרנטיבה המאיימת על הממסד באופן ממשי. לכאורה, היו כמה ימים כאלה בקיץ שעבר, אך הם לא ארכו. כבר אז הוסר האיום, אך היום המחאה אינה מהווה אפילו מטרד כי הוברר שפעיליה אינם מסוגלים להוביל תנועה. אחד הבולטים בתוקף תפקידו כיושב ראש הסתדרות הסטודנטים, איציק שמולי, מתפתח לפוליטיקאי מהשורה המחפש את השביל המוביל לכנסת ואילו האחרים, בהם אידיאליסטים אמיתיים, נפלו קורבן לתמימותם ולמניפולציה של השלטון גם יחד.

אולם הם יכולים גם להאשים את עצמם, כי מלחמה על לחם וחמאה למעמד הבינוני הנה בהחלט מטרה ראויה, אך לא לאנשים בשנות ה-20 לחייהם. את זה אפשר להשאיר לעופר עיני. מהם ציפינו לזעקה גדולה הן נגד העושק המובנה בעצם השיטה הקפיטליסטית הישראלית והן להתקוממות נגד כינון פורמלי של מדינת האפרטהייד, עליה שוקד בימים אלה בשם הממשלה שר המשפטים. וכי מה צריך לחשוב על צעירים שאינם פוצים פה לנוכח הדיכוי היום-יומי בשטחים וגם אינם נחרדים משחיקת ערכים דמוקרטיים בסיסיים ברשות השידור ובמערכת החינוך?

אכן, כל אדם שיש לו יומרות לשנות משהו במציאות הישראלית מוכרח להתמודד בעת ובעונה אחת עם העובדה שהכלכלה הניאו-ליברלית, מעצם מהותה, שוללת את עקרון השוויון והסולידריות, ועם האפרטהייד הקונה לו לגיטימציה מהירה בקרב הציבור. לכן, כדי ליצור כאן מדינת רווחה בסגנון המערב-אירופי דרוש שלטון אחר ולשם כך מתחייב מאבק ללא פשרות להחלפת השלטון הקיים.

אולם, גורלה של ישראל לא יוכרע על ידי אחוזי מע"מ, וגם לא על ידי הפצצה האיראנית שאולי תהיה ואולי לא, אלא על ידי עתיד השטחים. בעניין זה אין שום מקום לספק. עיוותים במערכת המיסוי אפשר לתקן, את איראן אפשר לנטרל, אך מה שלא ניתן לתיקון ומביא אותנו בהדרגה לנקודה שלא תהיה ממנה חזרה הוא הכיבוש. והנה, באורח פלא, שאלה קיומית זו נעלמה בכלל מסדר היום בכוח הסכמה שבשתיקה בין הימין בשלטון לבין מפלגת העבודה. כך קרה שסכנת החיסול של מדינת היהודים הדמוקרטית חדלה להוות סלע מחלוקת. תופעה זו הנה ללא תקדים בפוליטיקה של ארצות דמוקרטיות - ספק רב אם היתה פעם מדינה דמוקרטית שבה הנושא שבו תלוי עצם קיומה והוא שנוי במחלוקת שאין עמוקה ממנה, הושתק ונקבר בהסכמה בין השלטון לאופוזיציה. לעומת זאת היו כבר ארצות שבהן פחדנות האופוזיציה גבתה מחיר כבד מנשוא.

נשאלת עתה השאלה מה לעשות? יש עדיין תפקיד חשוב לגרעין הפעיל של המחאה - לא לפעול לבד אלא להיות גשר בין כל כוחות ההתנגדות לשלטון, שישבור את ההסכמה בין הליכוד לעבודה. זאת הדרך למדינת רווחה, החותרת לשוויון, לצדק לכל - לפלסטיני ולמהגר העבודה כאחד - וזהו גם האמצעי למימוש פתרון של שתי מדינות שיעשה צדק עם שני העמים ויציל את ישראל מחורבן.
 

עוד כתבות בנושא


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות