המאבק לגיוס תלמידי הישיבות מתנהל בעשורים האחרונים בעיקר בשפה משפטית - בשיח על שוויון - ותוך מעורבות מתמשכת של בית המשפט העליון. ואולם, ההתייחסות המשפטית הזאת מעלימה את השאלה העיקרית שיש לברר: מה צריך להיות סדר העדיפויות של המדינה כשהיא נתבעת להקצות כספים לחינוכם של מבוגרים.

להורים יש זכות לחנך את ילדיהם על פי תרבותם ואמונתם הדתית, והמדינה צריכה לספק להם מערכות חינוך מתאימות. לא כן כשמדובר בחינוך מבוגרים. לא מזמן התעורר ויכוח, האם יש מקום להקים אוניברסיטה באריאל. חלק מרכזי בדיון עסק בשאלה אם המדינה צריכה להשקיע כספים באוניברסיטה שמינית, או שמא ניתן להסתפק באוניברסיטאות הקיימות. ואולם, כשמדובר בתלמידי הישיבות, דיון כזה אינו מתקיים כלל. ההנחה היא שמה שצריך להכתיב את המימון הממשלתי הוא הביקוש: כל עוד יש חרדים מבוגרים המבקשים ללמוד בישיבות, המדינה צריכה לתת מענה תקציבי לביקוש הזה.

אבל כשהמדינה נתבעת לממן חינוך של מבוגרים, היא רשאית לשקול שורה של שיקולים ערכיים. למשל, כיצד היא מעריכה את החינוך הנדרש בהשוואה, נניח, לחינוך הניתן באוניברסיטאות, באולפנות של הציונות הדתית, במוסדות החינוך של הקהילה הרפורמית ובבתי המדרש החילוניים. במסגרת הערכה כזאת, כדאי להרהר על טיבו של החינוך הניתן בישיבות החרדיות.

הצצה על החינוך הזה ניתן היה לקבל באחרונה עם מותו של "פוסק הדור", הרב שלום אלישיב. מההספדים עלתה דמותו של הרב כפורמליסט קיצוני שפסיקותיו מסתמכות על ההלכה בלבד, בלא שום נכונות להביא בחשבון מידע כלשהו על העולם שבו אמורות הפסיקות להתממש. משבחיו פיארו את התנתקותו מהעולם, שהגיעה עד כדי כך שלא היה מעורב בחיי ילדיו ואפילו את שמותיהם לא ידע. ממש חזרה אל עולם התורה של המאה ה-19, שנגדו יצאו בשצף הסופרים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ומרדכי זאב פיירברג. ההתנתקות הזאת גם עומדת בניגוד לתבונה המעשית של אריסטו ולממשיכתה המודרנית - פסיקת בתי המשפט האמריקאיים.

ועוד לא הזכרתי את העובדה שחינוך המבוגרים בישיבות החרדיות מדיר נשים מלימוד תורה ובכך לא רק מונע מהן להשתתף במה שעל פי התפישה החרדית הוא החוויה הדתית העילאית ביותר, אלא גם חוסם בפניהן את האפשרות לקחת חלק בחיים הפוליטיים ולמלא תפקידי שפיטה.

התייחסות כזאת לבעיה עשויה להוליד חלק מהתוצאות החיוביות המקוות. היא לא תביא
לגיוס המוני של חרדים משום שאין כוח בעולם שמסוגל לגרום לכך, ואם הדבר יקרה הוא יהיה כרוך בעלויות כספיות עצומות ובנסיגה במעמד הנשים בצבא. אבל בחינה כזאת יכולה ליצור הצדקה לצמצום משמעותי של התקציבים המופנים לישיבות החרדיות לבוגרים. הדבר יחייב חרדים רבים להשתלב בשוק העבודה ויהיה צעד חשוב בהסדרה נכונה של יחסי המדינה והקבוצה החרדית. תהיה בכך גם אמירה ערכית חשובה של המדינה.

פרופ' מאוטנר מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב