מכתב לאלוהי הגברים

אלי היקר,

 אנא סלח לי, אני בטוח שאתה עסוק, בכל זאת, המשכורת העיקרית של הבית עליך, אז אקצר. אם אני לא ממוקד זה בגלל שהבית הפוך, עוד צריך להחזיר את הגוּלש למקרר ולארגן את הכלים בכיור, והראש שלי לא בעניינים בגלל השיחה עם הילדה על השאלה כמה אנחנו משקרים ביום-יום.

אלי, אתה בטח חושב שהעולם השתנה. גברים מכינים אוכל, מטפלים בילדים, אבל האמת היא שהחזון שלך התממש. העולם פטריארכלי להפליא, גברים מנהלים אותו בעבור גברים ובאמות מידה גבריות ושיח גברי. נכון, אם תסתכל טוב תראה נשים מרביצות לגברים, אגרוף פה אגרוף שם, בלהט הוויכוח, דברים שלא היו עולים על דעתך. אבל דע שהגברים לא מחזירים לא בגלל שהם חושבים שלא מגיעה להן איזו סטירה מצלצלת, או שאלימות היא נגע, אלא בגלל איזו תקינות פוליטית.

בכלל, ההשפעה שלך בתחום מערכות היחסים היא מכרעת: בזוגיות, כמוך, הגברים היום קנאים ומטורפים כתמיד, ממך הם למדו יפה להסתיר מעט את הקנאה באיזה משפט נעים כמו "תקראי לי אישי ולא בעלי", כך הם משמרים את הפחד ומטפחים את התקווה, אבל כמוך הם תופשים את האשה כקניינם, ובגידה בשבילם היא פגיעה בכבוד, וכמה שהם מאוימים ככה הם תוקפניים, כמוך: "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואני לא אישהּ".

הצלחת, מה יש להגיד. וגם בחברוּת. הגירסה המאפיונרית שלך לחברות פופולרית להפליא. אני מתכוון לחברות של יד רוחצת יד, חברות של לחפות, להיות שם בשביל החבר, כמו שעשית עם משה, איך שהגנת עליו כשמִרים ואהרן דיברו על האשה הכושית, והטיפול היסודי והמעמיק שלך בקורח ועדתו. הכל בשם החברות.

לא חשבת לרגע שחברות משמעותה לחלוק מחשבות ורגשות, שהיא איננה קשורה לכוח או למעמד או לנאמנות עיוורת, אותה נאמנות שגרמה לך לעצום עיניים ולהתעלם מן ההשתתפות של אהרן בחטא העגל. זה חלחל, שכנעת את כולם שהחוט הדק הזה הוא הדבר.

נהייתי תוקפן. אולי בגלל שאני חושב על השערורייה הגדולה ביותר – אתה גם המודל של האבהות. אבא שלא ניתן לרצות, מרוחק, עם ציפיות בלתי אפשריות, אחד כזה שמוותר על הילד כשהוא מאכזב אותו, שצוחק עליו מלמעלה, מנסה אותו בכל מיני ניסיונות כדי להפוך אותו לאדם "טוב יותר". וזה הצליח לך: ילדים עדיין מחכים למלה טובה מאבא שלהם, מרגישים שהם לא עומדים בציפיות, הופכים את בעצמם לחולי שליטה. אפילו בטיפול - אין לי כרגע זמן להסביר לך מה זה, ולא בטוח שתבין - הדגם הזה שולט, ומי שרצה לסטות ממנו לא אמר: "אני רוצה אב אחר", אלא ברח לרכּוּת של האם.

בנקודה זו בסוף דברי, אולי על מנת שאוכל להימלט מזעמך, אני רוצה לכתוב לך את הדבר החשוב ביותר. ההצלחה שלך נשענת על ההנחה שטבע האדם וצרכיו לא משתנים. שמדעי הטבע מציעים תגליות מרחיקות לכת, ואילו במדעי האדם אנחנו סובבים סביב עצמנו מאז משה, סוקרטס, ישו, מוחמד, בודהא - אנושיות אוניוורסלית שאין לה עבר ואין לה עתיד. והנה, אני מתריע לפניך, יש ניצנים של שינוי באוויר, ואולי בעתיד הקרוב כבר לא תוכל להסתמך על הנארטיב הגברי שבו הופעת.

היום יש אבות שהדרכים הגבריות לדיכוי האשה שקופות להם ומקוממות אותם. הפמיניזם של הגברים הללו דוחה כל עמדה שהמציאות בה היא "טבעית", וחותר לחשוף את הכוחות המכוננים אותה. הגברים הללו, שעובדים בשתי עבודות ומטפלים בילדים, היו קוראים לעצמם קורח ועדתו אם לא היו עייפים מכדי לפרש אותך שוב ושוב מחדש. במלים אחרות, אם לא תמציא את עצמך בדמות רלוונטית יותר תמצא את עצמך, אולי לא מיד, אבל בעתיד, מחוץ למשחק.

ולא, אין דרך לעצור את ההתפתחות הזאת. טוב, אולי עם מבול או רעידת אדמה או פצצה גרעינית (אני כבר מכיר אותך, יש לך דרכים יצירתיות לעשות זאת). בקשה קטנה: אל תעשה כלום בינתיים, לפחות לא בשעות הקרובות. אני הולך לנקות את השירותים, שיהיה נקי לילדים כשיבואו.

ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה בפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית בקרית-אונו
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות