לשחרר את עזה

הגיע הזמן לשחרר את עזה, להסיר את הסגר ולקיים מערכת יחסים "נורמלית" הן עם הנהגת חמאס והן עם אוכלוסיית עזה. הגיע הזמן להתיר השקעות ישירות של מדינות אירופה וארה"ב ברצועה ולהניח למשק העזתי להתפתח כמו מקבילו שבגדה המערבית. הגיע גם הזמן לנתץ את הבלוף שלפיו הסגר מעניש את חמאס, מונע ירי רקטות או משרת את ביטחונה של ישראל. חלומה של ישראל "להרוס את תשתית הטרור", כלומר לחסל את הנהגת חמאס, התרסק פעם אחר פעם ומוטב להניח גם לאשליה הזאת.

המאמץ לחולל שגשוג בגדה ועוני בעזה כדי להוכיח שמי שמשתף פעולה עם ישראל נהנה, לעומת הסבל שנגרם למי שפוגע בה, לא יצר את תגובת השרשרת המיוחלת. אזרחי עזה לא יצאו בהפגנות המוניות נגד ממשלת חמאס, ותושבי הגדה ברובם לא באמת חשים את הרווחה הפוליטית והכלכלית. האמת היא שהסגר הכלכלי על עזה מחורר למדי, ולא רק בגלל אוטוסטרדת המנהרות. מאות משאיות עושות את דרכן בין ישראל לעזה דרך מעבר כרם שלום, ויותר סוחרים מעזה רשאים להעביר סחורותיהם לירדן או לישראל. יותר מטוב לבה של ישראל אחראי לכך הלחץ הבינלאומי שהופעל עליה, בעיקר אחרי פרשת המשט הטורקי.

הקשר שישראל עושה בין מצור כלכלי לבין ביטחון מופרך גם הוא. חמאס מחזיק אמנם במלאי עצום של רקטות וטילים, אבל דווקא הארגונים שמתחרים בו הם אלה שיורים על ישראל. הפיגוע בסיני, שבו נהרגו 16 קצינים וחיילים מצרים, אילץ את חמאס לצאת מגדרו כדי "להוכיח" שידו לא היתה במעל. באופן פרדוקסלי, התלות המוחלטת שלו במצרים, זו של האחים המוסלמים, אילצה את חמאס להזדהות בפומבי עם האינטרס הלאומי המצרי, לגנות את הירי ולהגדירו כפשע, לתמוך בפעולה הצבאית המצרית נגד ארגוני הטרור בסיני, ואף לפרסם שחמאס התחייב לסייע למצרים במלחמה נגד הטרור בסיני.

בשבוע שעבר אף ביקרה משלחת "צבאית" של חמאס במצרים, משלחת שבה השתתף בין היתר אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית, כדי לתאם פעולות משותפות שיביאו לטיהור הטרור מסיני. לא לגמרי ברור מה טיבו של שיתוף הפעולה, או מה יכול חמאס לעשות נגד ארגונים רדיקליים שפועלים נגד ממשלת מצרים, אבל הסכמה לשיתוף פעולה כזה עשויה להציב את החמאס על מסלול התנגשות עם ארגונים מקבילים בעזה, שנשענים על סיוע מארגונים בסיני. המצרים אינם תמימים, וודאי אינם מאמינים שבכך יסתיים המאבק נגד הטרור, אבל שלא כמו ישראל, הם מבינים שכדי להשיג שיתוף פעולה ביטחוני יש הכרח להעניק לחמאס מעמד של שותף.

ישראל, שעסוקה כל כך בגיוס שותפים למאבקה הבינלאומי נגד איראן, תשמח ודאי לשמוע שהנהגת חמאס דחתה את הצעתו של מחמוד אחמדינג'אד לכנס בטהראן פסגה פלסטינית בהשתתפות פתח וחמאס כדי לנסות ולפייס ביניהם. נציגי חמאס, ושוב בפומבי, הצהירו שמצרים, ולא איראן, היא "המחזיקה בתיק הפיוס". אגב, לא מיותר להזכיר שדווקא מחמוד עבאס, שטרח תמיד להאשים את חמאס בהשתעבדות לאיראן, התייצב לכנס המדינות הבלתי מזדהות שהתקיים בטהראן.

ישראל איננה נדרשת להכיר בחמאס כדי לשתף אתו פעולה, אבל דווקא בגלל העובדה שהקשרים בין ישראל למצרים עומדים כרגע רק על כרעיים ביטחוניים יכולה ישראל להעמיק את הקשר הזה באמצעות מחווה כלפי עזה. ועוד בונוס חשוב עשוי לצמוח מהסרת הסגר: יחסיה של ישראל עם טורקיה עשויים סוף סוף לעלות על מסלול של התפייסות אם תזמין ישראל את טורקיה להיות שושבינת הסרת הסגר, וגם תוסיף התנצלות מאוחרת. התבונה, האנושיות, ההיגיון והתועלת מחייבים לנקוט צעד זה. אבל נדמה שכל אלה עדיין שרויים בסגר שהטילה עליהם ממשלת ישראל.
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות