טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיתונות - הסוף

תגובות

כשהתחלתי את דרכי כעיתונאית לפני יותר מעשרים שנה במקומון בצפון הארץ, היתה זו שעתם הגדולה של המקומונים ואולי של העיתונות הכתובה בכלל. גיליון סוף השבוע הכיל לפעמים אפילו 120 עמודים, ובגיליונות החגים גם יותר מזה, הרבה יותר מזה. אז, בשנה הראשונה לעבודתי בעיתון, קיבלתי בראש השנה סלסילת שי ובה ממתקי שוקולד של קוט-ד'אור ועל כן נראתה לי מהודרת עד אין קץ. אחר כך גם קיבלנו תלושי שי מדי פעם. באותם ימים ישבו 200 איש במערכת המקומון: היו בה שלל כתבים מוניציפליים, כתבים לענייני תחבורה ותעבורה וגם כתבת מיוחדת לענייני רכילות, שהייתה ממונה אישית על פילגשו של ראש המועצה המקומית.

אחר כך באו ימים אחרים: העיתונים הצטמקו והטכנולוגיה השתכללה. לאט לאט הצטמצמו העיתונים של סופי השבוע ל-96 עמודים, ואחר כך ל-80, ל-72 ואפילו ל-48. גם בערבי חג היה רזונם בולט, עוד ועוד מפרסמים העדיפו ערוצים אחרים לקידום מרכולתם, ואנחנו, במקום שי, קיבלנו מכתב התנצלות שהמצב לא מאפשר, שהנייר התייקר, ושאולי בשנה הבאה. מי שנשאר לעבוד עוד בשנה הבאה, זכה בדרך כלל למכתב דומה. אולי התבלבלנו כשחשבנו שהודות לטכנולוגיה מתקצרות שעות העבודה שלנו, וזה היה נכון, במידה מסוימת, אבל זו לא היתה כל האמת. צחקנו כשאמרו לנו לכתוב ידיעות חדשותיות בנות לא יותר מ-200 מלה, שמחנו ללכת הביתה בחצות ולא בחמש בבוקר שלמחרת, לא הבנו, שזה תהליך התכלותו של העיתון, ועל כן הופתענו כשקיבלנו מכתב פיטורים, וקראנו לזה "המשבר בעיתונות". לא ידענו שהמשבר הוא למעשה תחילתה של קריסת מערכות אטית ואכזרית.

לי זה כבר קרה מזמן, אינני בדיוק זוכרת מתי. קצת אחרי פסח לפני חמש שנים וחצי ואולי כבר שש או שבע. אף על פי שהיתה לי רק משרה חלקית במקומון, הייתי קשורה להווייתו בכל נימי נפשי. אהבתי את העבודה העיתונאית, את הרחש השוטף, את כתבי החדשות כשאיזה סקופ, ואפילו קטן, נפל לידיהם. גם הערכתי את עמידתו האיתנה של מנהל העיתון, שהצליח עד שלב מסוים שלא להיכנע לתכתיבי המפרסמים, והיו כאלה לא מעט.

כשפוטרתי, נדהמתי כמו שקורה למפוטרים רבים אחרים. ומאז, אף על פי שידי מלאות עבודה, מעולם לא חזרתי להיות שכירה. אני כותבת, עורכת ומתרגמת, אבל גם כשהדברים מתפרסמים על בסיס קבוע, התשלום הוא על פי פרסום, ולעולם לא נלווים אליו תנאים סוציאליים כלשהם. זה עולם אכזר של חיפוש מתמיד אחר פרנסה, של עבודה מסביב לשעות ומסביב ללוח השנה, ושל שכר בלתי מספק. "המשבר", כמו שקוראים לו, שכרגע עובר פאזה שלישית או רביעית, מתנהל למעשה מעל ראשי. אני כבר מזמן מחוץ לרשימת השכירים.

נחמתי היחידה היא בכך שהתהליך הזה היה במידה רבה בלתי נמנע: לא רק שהנייר התייקר, אלא שקרנו של הדיגיטל עלתה, ומה שהרבה יותר עצוב הוא שאין הרבה אנשים שרוצים לקרוא משהו מודפס בימינו ומעטים מהם, כפי הנראה, מוכנים לשלם על מה שמופיע באינטרנט. נדמה שזו האמת החשובה המונחת בתשתית האירועים האחרונים, וכנגדה לא תועיל שום הפגנה למרבה הצער. אנחנו מסיקי הדוודים של הרכבת אחרי שהומצא מנוע הדיזל. אולי פה ושם עוד נמצא איזה רכבת שתסכים לשכור את שירותנו המפוחמים, אבל לפנסיה לא נצא משם.

מי שימהר להפנים את העובדה הזאת, יצליח אולי להתעשת ולהתפרנס, אבל יעשה זאת בקושי רב ויהפוך למה שנקרא "מעמד הביניים הנשחק": זה שיש לו פנסיה רק אם הוא דואג לזה שתהיה לו, זה שהחופשות שלו קצרות מאוד ומתוכננות חודשים קודם לכן, וזה שתמיד דואג שמחר, מחרתיים או בעוד שנה יהיה יותר גרוע, הרבה יותר גרוע. ציבור כזה, כידוע, נחוץ יותר לממשל מעיתונאים שבעים ובטוחים שמשחרים לטרף. ואף על פי כן, ולמרות היתרונות הבולטים שיש לבעלי השררה מהמצב הזה, הפעם לא אוכל להאשים בזאת את הממשלה, כי התהליכים הללו גדולים הרבה יותר ועזים אפילו ממנה. 

לכל מי ששמח לאידם של העיתונאים היום אומר, שגם אם המצב קשה, והוא אכן קשה מאוד, חיי העבודה שלנו עד כה היו לפחות חיים ששווה לחיות אותם: כתבנו על מה שהתחשק לנו במסגרת החוק ולא היינו שופרו של איש, השמענו את קולנו ולא נאלצנו להיות מלחכי פנכה, וזה יותר ממה שאפשר לומר על הרבה עבודות אחרות, מכניסות יותר ובטוחות יותר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות