לפני כשבוע נכחתי ביום עיון שעסק בפרשת קו 300. באפריל 1984 נחטף אוטובוס של אגד בקו 300 בידי ארבעה מחבלים פלסטינים, שביקשו לבצע פיגוע-מיקוח בתובעם לשחרר מאות מחבלים בתמורה לשחרור נוסעי האוטובוס. האוטובוס נחסם סמוך לדיר אל-בלאח שברצועת עזה. כוח של סיירת מטכ"ל פרץ לתוכו והרג שניים מהמחבלים, ושניים אחרים נלקחו לחקירה. גם שניים אלה חוסלו על ידי חוקריהם, חיסול שלווה בדיווח כוזב ולפיו "כל ארבעת המחבלים נהרגו במהלך הפריצה לאוטובוס". צילום שפורסם לאחר מעשה בעיתון הראה את אחד משני המחבלים מובל לחקירה. הצילום הזה הצית את הפרשה, שהדיה מסרבים לגווע עד היום.

יום העיון הזה היה הרביעי בסדרת ימי עיון שמארגן השנה "המרכז לחקר כוח המגן" - סדרה העוסקת בניסיון הישראלי במבצעי "פיגוע-מיקוח". כבר דנו בחטיפת מטוס סבנה (1972), בילדי צפת שהוחזקו כבני ערובה בבית הספר במעלות (1974), בחטיפת האוטובוס בצומת הקאנטרי-קלאב (1978), ולפני שבוע, כאמור, בקו 300.

למרות הניסיון העשיר של ישראל וכוחות הביטחון במלחמתנו בטרור היו לנו גם תקלות מבצעיות מביכות. אכן, בכל אחד מהמקרים נערכו תחקירים יסודיים, הופקו לקחים, והמערכת השתדלה לא לחזור על אותן טעויות. ואולם המודעות לכך עוררה בי מחשבות מציקות על אנלוגיה אקטואלית - פרשת רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, לפני 40 שנה.

לפני כשבועיים החליט מי שהחליט לפתוח, בתום 40 שנה, את המסמכים המפרטים את הדיונים שהתנהלו בממשלת ישראל לקראת ובמהלך הניסיון הכושל של כוחות הביטחון הגרמניים לחלץ את הספורטאים שלנו, שהוחזקו כבני ערובה בעת האולימפיאדה במינכן. התקשורת שלנו, וכמובן דעת הקהל, עטו, הסתערו והטיחו בממשלת גרמניה, במארגני האולימפיאדה ובאנשי הביטחון הגרמנים טענות על אזלת ידם, על טיפולם הכושל, ובמיוחד על סירובם לקרוא לנו, הישראלים, לטפל במבצע החילוץ במקומם, על אדמת גרמניה. היו אצלנו גם מי שהסבירו את מה שקרה כ"עוד גילוי קלאסי של אנטישמיות גרמנית".

הירהרתי בדברים ושאלתי את עצמי: איזו זכות יש לנו לבקר את הגרמנים, לנוכח הניסיון שלנו במבצעי החילוץ? בעת הניסיון לשחרר את ילדי צפת בבית הספר במעלות נהרגו 22 ילדים ונפצעו עוד 68. בפרשת האוטובוס בצומת הקאנטרי נהרגו 34 ו-74 נפצעו. איש לא האשים - ובצדק - את ממשלת ישראל בתוצאות, איש לא האשים את מי שהיה אחראי לתוכנית המבצעית, ואף לא את מפקדי כוחות החילוץ. כולם עשו כמיטב הבנתם ויכולתם בנסיבות הקשות שאליהן נקלענו.

זאת ועוד, איזו זכות יש לנו לבקר מדינה זרה על דרך פעולתה במצבים מעין אלה בשטחה? לנו, בישראל, לדאבון לב, יש היום אולי הניסיון העשיר בעולם בהתמודדות עם מצבי חירום מעין אלה. אנו מצפים שכל המערכות יתפקדו בלא דופי ובמהירות האפשרית, ואף על פי כן נמצאנו בלתי מוכנים בעת השריפה בכרמל. עלינו להבין, כי סדר הקדימויות הלאומי שונה בכל מדינה ומדינה.

מי שהחליט לפתוח היום את רישומי הדיונים האלה מלפני 40 שנה לא חשב ככל הנראה, איזו מהומה יעורר הפרסום ואיזה נזק מיותר יסב ליחסי החוץ של ישראל.

גם בנושא זה מן הראוי שיפיקו לקחים אצלנו.