טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תענוגות חינם

תגובות

אסור למו"ל לגנוב את פנסיות עובדיו, דמוקרטיה צריכה עיתונות, ומצד אחר, ערוץ 10 - העתק חיוור של ערוץ 2 - מעולם לא הרוויח, הוא נושא את שם "הביקורתיות" לשווא, ואין סיבה שהציבור יממן את ה"טאלנטים" שלו: כל אלה בגדר מובן מאליו. ובכל זאת, היסטורית, יש משהו חדש במשבר צריכת המידע.

יש להיזכר בעיתונות המפלגתית, שנוהלה בידי ביורוקרטיה פוליטית. מי שישווה בין טווח המידע שהביאה ובין חדשות ערוץ 2, שחלק עצום מן הציבור צופה בהן יוכל לראות מה אבד לצריכת המידע, ומה צמח. פרשת לבון לא סוקרה באותה דרך בכל העיתונים המפלגתיים, אך הקורא ידע על מלחמת קוריאה יותר משהוא יודע היום על המלחמה באפגניסטאן.

כלומר, יש היבטים למשבר התקשורת שאינם קשורים במשבר הכלכלי העולמי. למשל, היחס בין מספר קוראי העברית לכלל נמעני שוק הפרסום, המכתיב עיתונות עברית ששפתה פשוטה עד כדי כיתוב לתצלום. אם נוסיף לכך את דומיננטיות ה"ביטחון", שגברה מאז 1967, במקביל לצמיחת "ידיעות אחרונות", ששיעור עצום מהאוכלוסייה נחשף אליו על חשבון חומרים לא-טבלואידיים (סיקור חיסול מדינת הרווחה, לדוגמה), יתקבל מה שרק לכאורה שונה לגמרי - מידע מהאינטרנט.

יש רצף בין עליית הטבלואידים, הערוצים המסחריים והאינטרנט. בראשונים מקבלים מידע פשוט ומחניף, בשני האחרים אין משלמים בעד חדשות. מה המחיר האמיתי של חדשות חינם? השוואת מהדורת חדשות של הערוץ הממלכתי והבלעדי מימי האינתיפאדה הראשונה לחדשות ערוץ 2 כיום מעלה הבדל עקרוני אחד לפחות, הקשור לאינטנסיביות הגוברת של עינוג הצופה. תמרוני שריון, סלפים מתפרעים, אייפון, פדופיליה, דריסות פגע וברח - כל אלה זוכים לכתבות ופאניקה מוסרית. לעומת זאת, הצופים "לא אוהבים" לראות מה שהצבא מעולל לפלסטינים, לדוגמה, ולכן הסיקור חפוז, לא מצולם, מעין הערות לפרוטוקול של העורכים. הכיבוש נעלם מהתודעה, בשם "תשוקת הצופים לא לדעת". מידע ופרשנות נדחקים, בשם העינוג.

גם בלב הג'קוזי ההדוניסטי הזה יש לקרוא את משבר התקשורת ולאפיין את צרכניה. האינטרנט העצים את המגמה: תיחשף רק למסונן למען ה"פרופיל" שלך, ברצונך הפייסבוקי, או ברצון הפילטרים. הנרקיסיזם הזה מגלגל מיליארדים.

קבוצה מעניינת לבחינת התופעה, כניסוי אנתרופולוגי, היא זו המתכנה "שמאל אינטרנט", בדרך כלל בלי זיקה לארגון כלשהו, אך מתוך מסירות לגראפיטי "רדיקליים" על הצגים. כמה מאלה, החרדים לגורל "הארץ", למשל, מוכנים להתחייב לשלם בעד מנוי (או בעד מוצרי תרבות עצמאית אחרים מצד שמאל)? בקיצור, כמה מהמתנבאים "יהיה נורא בלי 'הארץ'" מוכנים - לא לערוך אותו, לא לכתוב בו ולא להפגין עם עובדיו אם ייסגר, חלילה - אלא פשוט לשלם בעדו? הניאו-קפיטליזם הוליד שכבות תלותיות מסוג חדש גם בצריכת מידע. מנוי שנתי על עיתון עולה פחות מטיסה לברלין. טלו את ה"היפסטר השמאלני" (על פי הגדרתו שלו). הכל מוכנים לטעות במחויבותו הפוליטית, חוץ מעובדי העיתון משוללי היוקרה: מחלקת המנויים. הנה הסבר אחד לשאלת המשבר בעיתונות, או לשקיעה העצלה של השמאל.