מטשטשי העתיד

במאמרו "הרוב הכריע: ישראסטין" ("הארץ", 7.9) טוען קרלו שטרנגר, כי מפעל ההתנחלות סיכל את פתרון שתי המדינות. לדבריו, בנימין נתניהו רק "משלם מס שפתיים" לפתרון שתי המדינות, רוב חברי הממשלה תומכים בגלוי בפתרון המדינה האחת, וגם רוב הציבור הישראלי הכריע למעשה נגד פתרון שתי המדינות ובעד מדינה אחת.

שטרנגר צודק, כמובן, בהצביעו על הפער שבין הצהרות המנהיגים הישראלים לבין המדיניות שמיישמת הממשלה הלכה למעשה. בעוד שנתניהו מחויב כביכול לפתרון שתי המדינות, ממשלתו עושה כל שביכולתה כדי לסכלו, בעיקר באמצעות הרחבת ההתנחלויות וטיהור הדרגתי של שטחי C מפלסטינים. מובן מאליו שמדינה פלסטינית לא תוכל לקום בתנאים האלה, מה שיותיר את ישראל עם שתי ברירות: מדינה אחת דמוקרטית, או אפרטהייד.

בכל זה אני מסכים עם שטרנגר. אולם אני חולק על טענתו המרכזית: רוב אזרחי ישראל לא הפנימו עדיין את העובדה שקריסת פתרון שתי המדינות פירושו מדינה אחת, עם אפרטהייד או בלי, וממילא אינם חשים שהגיעו להכרעה בעניין.

אזרחי ישראל משולים לנוסעיה של רכבת הדוהרת אל אופק העתיד הפתוח, אופק שאינו אלא ציור על קיר בטון. זה כמה עשורים מצייר הימין הישראלי את הציור הזה, שכבה על שכבה על שכבה, בכתמים גדולים, בלי פרטים, בלי גוונים. הישראלים, כורעים תחת נטל חיי היום-יום ומפוחדים מהפצצה האיראנית, קוברים את ראשם בחול. בעניין הסכסוך עם הפלסטינים רובם מאמינים שהבעיה תפתור את עצמה בדרך כזאת או אחרת. הרי כבר כמה שנים אין פיגועים, וראש הממשלה אמר שאנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות. שר החינוך אמר אמנם את ההיפך, אבל איש מהם לא הסביר מעולם למה בדיוק הוא מתכוון, וגם לא כיצד ייראה שלטונה של מדינת ישראל בשטחים בעוד עשר שנים. כך נוסעת הרכבת אל כתם עתיד מעורפל שנהגי הקטר - שרי הממשלה ואדוניהם המתנחלים - מעולם לא טרחו לציירו באופן ברור.

המתנחלים האידיאולוגיים, לפחות בחלקם, תומכים במובלע או במפורש באפרטהייד, אך גם הם מסווים זאת מאחורי אותה טכניקת ציור דלה בפרטים אך עשירה במלים יפות. במאמר שפירסם דני דיין, ראש מועצת יש"ע, הוא חוגג כמדומה את ניצחונם של המתנחלים, שהצליחו לשכנע ש"לא יהיה גבול מדיני בין הים לבין הנהר, ולא תהיה ריבונות אחרת זולת הישראלית ממערב לירדן" ("מחסום תל אביב", "הארץ", 27.8). חזון הדו-קיום שמצייר דיין ככתם מעורפל על קיר הבטון של עתידנו יכול להתקיים רק כל עוד לא יישאלו שאלות קשות. מה יהיה על הזכויות הפוליטיות של הפלסטינים בשטחים? האם יוכלו לבחור לגוף המחוקק של הריבון הישראלי (שהרי על-פי דיין לא תותר להם ריבונות עצמית)? אם כן יוכלו, האם תישאר ישראל מדינה יהודית? ואם לא יוכלו, האם תהיה ישראל מדינה דמוקרטית?

אחריותם של אזרחי ישראל טמונה בכך שמעולם לא התעניינו בפרטים של אותו עתיד, שהסתפקו בהצהרות כלליות ובלתי מחייבות, שאיפשרו לנהגי הקטר להישאר על יד ההגה מבלי להבהיר לאן מובילה המסילה. אך יותר מכל, זהו כישלונו של השמאל הישראלי שלא הצליח עד כה לחשוף את התרמית.

זו, אם כן, צריכה להיות המטרה של השמאל בחודשים הקרובים: לגרד את תמונת העתיד מעל הקיר ולהציג בפני הציבור את הברירה, החדה כתער: האם אנחנו רוצים מדינה אחת או שתיים? אל לנו להסתפק בהצהרות חלולות מהסוג שסיפקו נתניהו ואנשיו עד כה. עלינו לדרוש את הפרטים. אם אתה מחויב לפתרון שתי המדינות, אדוני ראש הממשלה, אז מתי ואיפה בדיוק? אם אתה מחויב לפתרון שתי המדינות, מדוע להמשיך ולהתנחל עד אז? מדוע להשקיע מיליארדים באזורים המיועדים למדינה הפלסטינית? אלה הן כמובן שאלות רטוריות. נתניהו אינו מעוניין בפתרון שתי המדינות, ואת מה שהוא כן רוצה הוא מעולם לא גילה לנו.

השאלה חוזרת, אם כן, אלינו, אל הציבור. הנה היא שוב: האם אנחנו רוצים מדינה אחת או שתיים? שאלה זו צריכה להיות הציר המדיני שעליו תתנהל מערכת הבחירות הקרובה. אם הישראלים, בעיניים פקוחות, יבחרו שוב בימין ובדרך המדינה האחת שהוא מוביל, נקבל אנו את ההכרעה. או אז יתייצב השמאל למאבק הבא שלו, למען שוויון זכויות אזרחי ופוליטי בישראסטין.

הכותב הוא פעיל בתנועת לוחמים לשלום
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות