רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היכונו לסערה הגדולה

תגובות

סבא שלי, יצחק, נפטר כשהייתי בת תשע, ולא הספקתי לשאול אותו איך מקימים מדינה. כמה שאני זקוקה לעצה הזאת עכשיו. ואת מי אשאל, אם לא את יליד תל אביב של 1930, הפלמ"חניק שלקח אותי יד-ביד לכנס השנתי של חבריו להכיר לי יצחק אחר, רבין, ועמד לצדי עם כל הילדים כשהרמנו את עינינו אל דור הנפילים ההוא שכל כך חסר לנו היום.

שנה אחרי שסבי נפטר, נרצח רבין ואתו איבדו רבים מבני הדור שלי גם את התקווה. סיפור החיים של רבין שנפרש לעיני מעל דפי העיתונים התערבב בסיפור החיים של סבא שלי, שנטש את הלימודים שאהב כל כך בגיל 14, והלך עם רבים אחרים להקים מדינה. "רק בורים כמונו הולכים כמו שהם ומקימים מדינה בלי לדעת מה זו מדינה", כותב יורם קניוק ב"תש"ח". העור מצטמרר כשאני חושבת על האומץ שנדרש כדי לקום ולעשות מעשה שאין לו מרשם ואין לו סיכוי, רק חלום.

היום הסבים והסבתות שלנו, אלה שנולדו פה ואלה שברחו לכאן מזוועות המערב והמזרח, מתקיימים מקצבה חודשית זעומה ומתבוננים ביצירה הגדולה שלהם מתפוררת. ולפתע, הדור שלנו, רגע לפני שתהליכי ההפרטה ופירוק הסולידריות סיימו לאכל כאן כל חלקה טובה, העז בקיץ 2011 להאמין. דור שלם קם על רגליו וסחף אחריו את הוריו ואת ההורים שלהם. שינינו את השיח מהקצה אל הקצה, ולרגע אחד - את המדינה.

אך הקיץ ההוא תם, ללא השינוי המיוחל. השנה שחלפה היתה קשה. היו שוויתרו. אבל רבים גם המשיכו. הקמנו ארגונים, כיבינו שריפות, וגם ספגנו פגיעות קשות. הכואבות ביותר באו כנראה מתוכנו. הסיבה, כמו תמיד, היא כוח. למי יש כוח, ואיך ישתמש בו. לפעמים, מרוב שניסינו לשמור על מחננו טהור, נהפכנו לדומים מדי לכל מה שכל כך רצינו לשנות.

בחודשים האחרונים אני נודדת בארץ ומחפשת שותפים לחלומות שלי על עתיד המדינה הזאת. באילת, בשדה בוקר, בפתח תקוה, בקרית שמונה. הארץ כולה שוקקת פעילות. רק מלה אחת מעכירה את האווירה: פוליטיקה. "אסור לנו להתלכלך", אומרים. "אסור להיות חלק מהם". מי הם ה"הם" האלה, שמטילים עלינו כזאת אימה עד שאנחנו נמנעים מלהתמודד עמם בזירה החשובה ביותר?

אני לא מוכנה לוותר על המקום הזה. זהו האתגר של זמננו. אמנם לקחנו את הכיכרות, אך ההחלטות החשובות לא מתקבלות בין העצים. הן מתקבלות במגדלים הגבוהים, ובעיקר - בכל אותם חדרים ומסדרונות שמהם הדור שלנו מדיר את רגליו. האחריות שאותה קיבלנו בקיץ מתרחבת אל מעבר לרחוב. את המדינה הזאת לא נכבוש בחזרה בעזרת החבר פרבלום מתקופת הפלמ"ח, אלא עם הכלי החשוב ביותר שיש לנו: הדמוקרטיה.

זוהי שנת הכרעה. אחרי עשור נורא של גזירות, של סחר מופקר בכל משאבינו וערכינו, של התפרקות המדינה מאחריותה לאזרחיה ושל זריעת הרס בשירותים הציבוריים - אנו נוכיח שהתהליכים הללו אינם גזירת גורל. שתעריפי החשמל, מחירי העגבניות וניכויי מס ההכנסה הם לא הוראה משמים. שחינוך אינו סחורה. שחקיקה וסדרי עדיפויות לאומיים הם מעשה ידי אדם. שחלומות הם לא פריווילגיה וחזון אינו ילדותיות.

בחירות 2013 יהיו לסערה גדולה, כשדור חדש ייאבק על מקומו במערכת מיושנת ועל זכותו לבחור בדרך חדשה. כפי שלימדו אותנו הסבים והסבתות שלנו, שעוד מסתובבים בינינו ומתפללים, בלב חרד, שנצליח - חלומות לא קורמים עור וגידים והופכים מאליהם למדינות. אם אנחנו רוצים בהם - נצטרך להילחם עליהם.

הכותבת היתה ממובילות המחאה החברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות